דברי תורה > חומש ויקרא > צו

תל חי לתורה - פרשת צו

ציון בדש

 לפרשת צו יש קשר הדוק (לפחות בחלקה), לחג החרות, שנחגוג בעוד ימים אחדים,ב'ה.

הפסוק אומר (ויקרא ז יב יג): 'אם על תודה יקריבנו, והקריב עלזבח התודה חלות מצות בלולת בשמן... על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו'. זהו הקרבןהיחידי מכל שאר הקרבנות, אשר חייבים להוסיף להם ספח כפול גם מצות וגם חמץ.

ונשאלת השאלה - מדוע?

לפני שנפתור את הבעיה, נבהיר תחילה, מיאלה המביאים קרבן תודה.

קרבן תודה, מביאים (ראה תהלים קז):

 א.        אלה שנעשה להם נס וניצלו מסכנת מות.'יורדי הים באניות... המה ראו מעשי ה'... יקם סערה לדממה... יודו לה' חסדו,ונפלאותיו לבני אדם'.

 ב.        הולכי מדבריות, שעברו במקומות של סכנהוהגיעו אל מקום יישוב 'תעו במדבר בישימון דרך... וידריכם בדרך ישרה, ללכת אלעיר מושב... יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם'.

  ג.         אנשים שישבו בבית האסורים ויצאו ממנוונחלצו מסכנת ההסגר 'ישבי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל... יוציאם מחשך וצלמותומוסרותיהם ינתק... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'.

 ד.        אלה אשר היו חולים (אולי בסכנת נפשות). 'כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עדשערי מות... ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבניאדם'.

לכל אלה התורה אומרת: לא די, שאתה מביאאת הזבח כקרבן תודה לה' על הנס שעשה לך. אלא אתה חייב להוסיף עליו גם חלותמצות וגם לחם חמץ.

הרעיון שבדבר, המצה - בדברי ימי ישראל, מסמלת את היציאהלחרות, ואילו החמץ, מסמל את התקופה של השעבוד.

כאשר אתה בא להודות לקב'ה עלהנסים והנפלאות שעשה לך, עליך להביא גם לחם חמץ, כדי לזכור את ימי המצוקה,ומאידך גיסא, חלות מצות, כדי לדעת להעריך כראוי את הנסים של הקב'ה.

עליך לזכור, איפוא, את השעבוד יחד עםהחרות.

עובדה היא, שבליל הסדר מתחילים בגנותומסיימים בשבח. אנו מתחילים לספר את הצרות שלפני יציאת מצרים ('מתחילה עובדי עבודה זרה היואבותינו, תרח אבי אברהם ואבי נחור', עד שאנו מגיעים לגאולה 'לפיכך אנחנוחייבים להודות...').

חייבת להיות הטעמה ותזכורת של ימיהעוני הצער והמרורים, כדי לדעת להעריך ולהודות על ימי האור והגאולה.

עובדה נוספת, שאצלנו אוכלים מצה ומרור,יחד עם קרבן פסח (עלמצות ומרורים יאכלוהו).ואדרבה, מברכים תחילה על אכילת מצה -שהיא החרות, ורק אחר כך על אכילת מרור - זכר לשעבוד של 'וימררו אתחייהם'. וכפי שאומרים בתורת החסידות, שרק מי שטעם את טעמה של חרות, מי שיצאכבר משיעבוד לחרות, הוא יודע להעריך, שהמרור היה מרור והגלות היתה גלות.

כי רק מי שהגיע לארץ וטעם טעמה של חרותוחיים רבוניים, יכול לזכור ולדעת עד כמה מרים היו חיי הגלות.

לכן מקדימים, איפוא, את המצה - למרור, אבל אין מוותרים על המרור גםבלילה הגדול, שמתייחד לנס של הגאולה ושל החרות.

יש מדרש יוצא מהכלל בענין זה שאומר כך:

דוד יצא לו מוניטין בעולם. היו מטבעותשנשאו את תזכורת שמו של דוד המלך.

מה היו המוניטין שלו? מה היתה הדמות עלאותה מטבע?

מקל ותרמיל מצד אחד ומגדל מצד אחר.

מצד אחד מגדל, מגדל דוד - זה סמל לגדולתו של דוד, סמל למלכותושל דוד -'דוד מלך ישראל חי וקיים'.

אבל מצד שני של אותה מטבע - מקל ותרמיל. זאת, כדי להזכיראת העובדה, שהיה רועה צאן אצל ישי אביו בבית לחם.

זוהי גדולתו של דוד מלך ישראל, שאינושוכח 'מאין באת' (אבות ג א) ואת נקודת המוצא שלו.

דוגמא נוספת. המדרש אומר שלמרדכי יצאומוניטין בעולם. ומה היו המוניטין שלו? שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן.

הוא יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלתוחור, ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. אבל אסור לשכוחאת העבר הקשה והאפל, כאשר שק ואפר הוצע לרבים.

זוהי גדולתו של עם, שבימי הגאות, זוכרגם את רגעי השפל.

אנחנו, שיצאנו ממצרים של דורנו, אישאיש מהגלות שלו, והגענו הנה לארץ חמדת אבות, חייבים לזכור את העבר, כדי לדעתולהעריך את ההווה -ולקוות לגאולה שלמה ומלאה יותר לעתיד.

כאשר נסב בליל הסדר אל שולחנות ערוכים,עם כלים מבהיקים ושפע כל טוב, מצות וארבע כוסות של יין, כשגם בשר ודגים וכל מטעמיםממתינים לנו בשולחן עורך, חייבים אנו לפתוח את הסדר בתזכורת הידועה: 'הא לחמאעניא די אכלו אבהתנא'.

החכם שעיניו בראשו יודע לזכור את לחםעוני, הוא גם יודע להכריז מיד בפתיחה -'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח'.

לכן, אולי אפשר להבין מה שאומריםחז'ל על פרשת השבוע (בויקרארבא פרשה ט):לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים, אבל קרבן תודה - אינו בטל. כל התפילות לעתיד בטלות,וההודאה - אינה בטלה.

כי, כל היודע להכיר טובה, וכל היודעלהעריך את הקב'ה, לעבוד אותו ולשמור כל מצוותיו - ולו על הטובה של 'נסיךונפלאותיך שבכל יום עמנו ערב ובוקר וצהרים', (תפילת העמידה) לא במהרה הוא חוטא.

כי, כל היודע להודות לקב'ה ולשמורלו אמונים. וכל הנזהר מחטא ושומר על תפילות ההודאה, ממילא אינו זקוק להבאת קרבןחטאת או קרבן אשם, שהרי אינו חוטא.ואז הקרבן היחידי, שיישאר לעתיד לבוא - זה קרבן תודה. 




כמו התפילה - תפילת הודאה, להודות לך על הנסיםוהנפלאות של הימים ההם והזמן הזה.

'צו את אהרן ואת בניולאמר...' (ויקראו ב).רש'י (על - אתר) מפרש: אין צו אלא זירוז, מיד ולדורות.

מדוע צריך היה לזרז דוקא במצוה זו?

למה ברוב רובן של תרי'ג המצוותהשתמש הכתוב בלשון ויאמר, וידבר, ויגד, וכדומה.

האם בשאר המצוות אין חובה להזדרז?

על כך משיבים לנו חז'ל, שכל דברשבשיגרה מביא לקהות חושים. כלומר, דבר שעושים אותו מידי יום, הופך לדבר טכניואוטומטי, ואין אדם מזדרז בו, ואולי אף אין הוא מדקדק ומכוון לבו לנושא.

עובדה היא שחז'ל קבעו לנו (ב'ק פז): 'גדול המצווה ועושה מאשראינו מצווה ועושה'.

לכאורה נראית לנו קביעה זו לא הגיונית.כי מי שאינו חייב: ובכל זאת מקיים מצוה כלשהי, מגיע לו - לכאורה, שכר גדול.

תארו לכם, שאשה אשר אינה חייבת במצוותשהזמן גרמן, כגון ישיבה בסוכה, או מצות נטילת ארבעת המינים, ובכל זאת מקיימת אותן,הרי היא בכלל המהדרות מן המהדרין.

אלא לימדונו חז'ל, כי לאדם אשראינו מצווה, אין יצר הרע מתנכל ומרפה את ידיו לקיים מצוות, כי ממילא אינו חייב.אבל אל המצווה, מיד נדבק היצר הרע ומנדב לו עצות אחדות, כדי לדחות או להמנע מלקייםאת המצוה. תארו לכם, שעלה על יצועו בשעה מאוחרת, והנה הבוקר סגרירי ועדיין חושךבחוץ, והוא צריך לעזוב את המיטה החמה, כדי ללכת לביה'כ ולהתפלל ולהניחתפילין. הרי שבהלך מחשבה מעין זה, היצר הרע קונה לו שביתה אצל היהודי הזה, ועלולבהחלט להיות, שהוא יצליח להדיחו.

כך גם כאשר חוזר מיום עבודה, והוא אףהתרחץ והחליף בגדים ויושב לו בנחת על הכורסא לקרוא עתון, לשתות קפה ואולי גם לעשןסיגריה, מיד מייעץ לו היצר הרע בלשון זו: הוי אתה עיף, עבדת כל כך קשה היום, עדייןלא הספקת לפוש, מה כל כך נורא אם תמתין עוד קצת ותמשיך לנוח? הרי בית הכנסת לאיברח. שלא לדבר אם חשב ללכת לאיזה שיעור.

וכך גם כאשר הוא בכל זאת מגיע לבית - הכנסת והוא מוצא חבורה, שמשוחחת על דהועל הא, על אקטואליה כלשהי, או רכילות שכונתית, ומדלגים מידי פעם את עניית אמן, אולפעמים קטעי תפילה שלמים. הרי שחבל לא להטות אוזן ולפסוח על הסמפוזיון המיוחד.

איך נאמר? 'מים גנוביםיימתקו...' (משליט יז).

רק בהפטרת השבוע שעבר, של פרשת ויקרא,אומר הנביא (ישעיהסג):

'עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו.ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל'.

אומר ר' יוסף חיים מבבל זצ'ל, אםאתה עושה את מטלותיך הרוחניות מתוך יגיעה ומתוך הכרח. 'ולא אותי קראת יעקבכי יגעת בי ישראל'. זו אינה עבודת ה'.

לכן, גדול המצווה ועושה, כי אצלו קייםהיצר המעכב והמרסן, מאשר זה שאינו מצווה ועושה, שאין מי שיפריע לו ויעכב בעדומלקיים את המצווה.

יוצא, איפוא, שהואיל ומצוה זאת, שלעולת תמיד, הנה תמידית ולדורות, קיים סיכוי שיזלזלו בה במשך הזמן או יתעצלובקיומה.

בא אם כן הציווי - כמו פקודה, כדי לזרז מיד ולדורות, כפילשון רש'י. 'צו את אהרן ואת בניו לאמר'.

 

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים