דברי תורה > חומש דברים > ראה

תל חי לתורה - פרשת ראה



בתחילת הפרשה אנו מקבלים הדרכה בפסוקים נוקבים:

"ראה, אנכי נתן לפניכם היום , ברכה וקללה"

"את הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום".

"והקללה, אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים ו יא ט).

ארבע שאלות נשאלות כאן על הניסוח הנ"ל, הפותח את פרשת ראה.

 א.         מדוע פתח הכתוב בלשון יחיד - "ראה" והמשיך בלשון רבים - "אנכי נותן לפניכם..."?

 ב.         מדוע בברכה הסתפק הכתוב רק במילים "אשר תשמעו, ואילו בקללה, לא רק - "אם לא תשמעו", אלא הוסיף הכתוב "וסרתם מן הדרך".

  ג.          מדוע התחיל את המשפט של הברכה במלה "את". ואילו בפסוק של הקללה התחיל באות "ו" (והקללה).

 ד.         מדוע בברכה, כתוב אשר תשמעו ואילו בקללה המלה "אשר" אינה מופיעה כלל, אלא אם לא תשמעו.

בספרי המפרשים, ראיתי תשובות לכאן ולכאן. אולם, בחרתי מהן את אלו, אשר לענ"ד נראות לי מפורטות, מבוארות ומשכנעות ביותר.

 א.         תחילה ניזכר בכלל: טוב מראה עיניים ממשמע אזנים. שנית, שכל אחד מישראל יראה את עצמו כאילו גורלו וגורל כל העולם - תלוי בו. עושה מצוה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. אם עושה עבירה אחת, יכול הוא להכריע את גורלו ואת גורל כל העולם כולו לכף חובה, חס וחלילה.

 ב.         בברכה אומר לנו הקב"ה, שהוא מוכן להשפיע עלינו אפילו אם רק נשמע בלבד. כי כפי שאמרו רבותינו שגדול הלימוד, כי הוא מביא לידי מעשה (קידושין מ). ולכן אם באת לשמוע, שיעור כאן ושיעור שם, לא מן הנמנע שיתרוצצו בלבך הרהורי מצווה והרי הקב"ה נותן עליהם שכר.

ברם, לא כן בקללה, כי הרהורי עבירה אינם נחשבים לפני הקב"ה כמעשה, אלא אם אדם עובר את העבירה ממש. ולכן בקללה הוסיף הכתוב: "וסרתם מן הדרך".

  ג.          המלה "את", שפותחת בנושא הברכה - באה לרבות. לומר לך, שברגע שתתחילו לשמוע בקול ה' אלקיכם, יוסיף ה' עליכם גם את שאר הברכות אשר הובטחו לאבותיכם, להם ולזרעם אחריהם. כי הוא הטוב והמטיב, והוא הגומל חסדים טובים לעמו ישראל.

 ד.         בברכה נאמר אשר תשמעו ולא אם, כפי שנאמר בקללה. כי הקב"ה משוכנע, שאנו נשמע בסופו של דבר, אל מצוות ה'. מי מוקדם יותר, מי מאוחר יותר, אבל בסופו של דבר "...כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיהו יא ט).

מכאן הייתי רוצה לעבור לפרשת ראה אחרת, הכתובה גם בספר דברים.

בפרשת נצבים כתוב:

"ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". (דברים ל טו).

במספר פסוקים לאחר מכן, מוסיף הכתוב:

"... החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תהיה אתה וזרעך" (שם יט).

נשאלת השאלה, מדוע השתמש הכתוב כאן בסגנון - ראה.

ואיך אפשר לצוות על האדם לבחור בחיים? מה בכלל הקשר בין זה לבין - "למען תחיה אתה וזרעך"?. וכי אם אינך בוחר בחיים ובברכה, אז גם זרעך צריך לסבול?!

אלא שמעתי אומרים: כאשר האבא משמש כדוגמא של מורה דרך ומעצב, הרי שאין ספק שגם זרעו אחריו ילך בדרכיו.

תארו לכם, למשל, שהאבא מעיר לילד, על פטפוטיו בבית הכנסת, ואכן מתוך מוראו של האב חדל הבן לפטפט. אבל רואה הוא (מלשון ראה), שדקות אחדות אחרי הערתו של האב, משוחח אביו עצמו עם חברו לספסל. הדבר יגרום לכך, שגם אם הבן ישתוק ולא ידבר בביה"כ, זה יהיה רק ממורא או מכיבוד אב. כי לכשיגדל, ינהג בדיוק כמו אביו, אשר הראה לו, שאפשר גם להתפלל וכנראה גם לדבר - בו זמנית. איך אפשר? באמת קשה לי להסביר.

לפני שבועיים - בפרשת ואתחנן, קראנו את הקטע הראשון מפרשת קריאת שמע:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם..." (שם ו ו ז).

שואלים המפרשים: מדוע לא כתב ודברתם בם? ושננתם לבניך ודברתם בם - בלשון רבים?

אלא עונים חז"ל: אם רק ושננתם לבניך, ואילו כאשר אתה בא הביתה בדרך כלל מהעבודה, אחרי כל הסידורים האישיים שלך, אתה מתפנה לעתונים ולכלי התקשורת לסוגיהם הרי שפספסת את עיקר החינוך לבניך. כי אין זה מספיק שאתה דואג שהבן ילמד, אלא אתה צריך גם לדבר בם - בדברי תורה. כי כאשר הבן רואה (ושוב מלשון ראה) את אביו אומר דברי תורה על השולחן. כאשר הוא שם לב, שאביו לוקח חומש עם פירוש רש"י, או תלמוד, או כל ספר קודש, ישפיע עליו הדבר, יותר מאלף מורים.

אכן - מדגיש הפסוק בפרשת נצבים: "ובחרת בחיים (תורת אלוקים חיים), למען תחיה אתה וזרעך".

 

 


"בנים אתם לה' אלקיכם..." (דברים יד א).

במערכת היחסים הבלתי תקינה, הקיימת בחברה הישראלית לאחרונה, במיוחד שאנו נמצאים ערב ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, כדאי להעיף מבט בפסוק הזה: "בנים אתם לה' אלקיכם...".

על מהותו של פסוק זה, יש מחלוקת בסיסית, בין שני גדולי עולם - התנאים רבי מאיר ור' יהודה, תלמידיו של רבי עקיבא.

המחלוקת במסכת קדושין (לו) אומרת כך:

"בנים אתם לה' אלקיכם".

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים "בנים", אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים "בנים". דברי רבי יהודה.

לפי רבי יהודה, הקב"ה מסייג את ההתחייבות הזו להיות אבינו והוא קורא לנו בנים, בתנאי שאנו נוהגים כפי שבנים צריכים להתנהג. שומעים בקולו של אבא, יראים מפניו, מכבדים אותו ונאמנים לרוחו, לדרכו ולמורשתו.

אבל רבי מאיר אומר: "בין כך ובין כך, אתם קרויים, בנים'".

גם כשאיננו נוהגים כמנהג בנים, הקשר בינינו לבין אבינו שבשמים נשאר בלתי מסוייג, בלתי מותנה בשום תנאי, בכל עת ובכל מקום.

כהוכחה לדבריו, הוא גם מסתייע בפסוקים אחדים, מהם אנו רואים, שגם במצבים שאינם נוחים ואיננו ראויים, בכל זאת התואר "בנים" אינו נלקח מאיתנו.

למשל:

"... בנים סכלים המה..." (ירמיהו ד כב).

למרות שהוא מאשים אותנו בטיפשות והוא מכנה אותנו - "סכלים" הוא בכל זאת מגדיר אותנו כבנים.

"... בנים לא אמן בם..." (דברים לב כא).

למרות שאין לסמוך עלינו ואיננו ראויים לאימון, התורה מכנה אותנו "בנים".

ישעיהו מדבר אפילו עובדים עבודה זרה - חלילה.

"...זרע מרעים, בנים משחיתים..." (ישעיהו א ד). משחיתים מלשון "פן תשחיתון" ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל" (רש"י במקום).

אולם בכל זאת, למשחיתים האלה קורא הנביא "בנים".

לא זו בלבד! אלא אפילו הנביא הושע, המוכיח אותנו על כל חטאינו וירידתנו המוסרית - אומר, לא סתם "בנים" אקרא לכם, אלא: "...במקום אשר יאמר להם, לא עמי אתם, יאמר להם, בני א-ל חי'". (תחילת הפטרת פר' במדבר: הושע ב א).

עדיין בתואר של בנים.

רבי מאיר חולק על רבי יהודה וטוען, שהכינוי "בנים" נאמר לכל בני העם היהודי, בכל מצב ובכל דרך של התנהגות. אנו נשארים בנים לה', מזה אי אפשר להתנתק, ואנו נשארים דבוקים בשורש לאבינו שבשמים, בכל תנאי.

הרשב"א פוסק בתשובותיו: למרות שבכל מקרה של ויכוח בין רבי מאיר לרבי יהודה הלכה כרבי יהודה, דוקא כאן הלכה כרבי מאיר!

"בין כך ובין כך נקראים "בנים."

והסיבה לפי הרשב"א, כי רבי מאיר התבסס על פסוקים. הוא לא הסתפק על ההגיון כפי שסבר רבי יהודה, אלא הוכיח את דבריו מסמוכין בכתובים:

בנים סכלים, בנים לא אמן בם, בנים משחיתים, בכל תנאי נקראים בנים.

גם רבי עקיבא - רבם המובהק של שני גדולים אלה, תומך כנראה בשיטה של רבי מאיר. בכל מקרה בנים לה'.

עובדה היא, שבפרקי אבות פרק ג' אומר ר' עקיבא:

"חביבין ישראל שנקראים בנים למקום, שנאמר, בנים אתם לה' אלקיכם".

האם רבי עקיבא מסייג את דבריו ואומר רק על תנאי?

לא ולא!

הלכה בודאי כרבי עקיבא ותלמידו רבי מאיר, הנאמן לרוח הזו ואומר: "בין כך ובין כך, העם היהודי בניו של הקב"ה, לעד ולעולמי עולמים".

 

עניה סערה לא נחמה (הפטרת פר' ראה).

ראיתי בספר "אזניים לתורה" הסבר יפה, עניני ומיוחד, על כותרת הפטרת השבוע. הוא מפרט לנו מדוע עניה סוערה לא נוחמה, ומה פשר שלושת הביטויים הללו שבהם פותחת הפטרת השבוע.

הוא מתרץ, מדוע כנסת ישראל לא התנחמה כל כך בחזון הנביאים?

ראשית, אני עניה. כנסת ישראל טוענת, נכון שהיינו בגולה דוויים עוד ועוד, וסחופים. רכושנו היה הפקר ולא היתה לנו זכות קנין. באמתלות וע"י גזירות שונות לקחו מאתנו, וגם יכלו לקחת מאתנו עוד ועוד, כל דבר שהיה לנו. עמלנו היה לריק ויגיענו היה לשוא ולבהלה. אבל גם כאן בארץ, יש לנו בעיות כלכליות. ישנן בעיות חריפות, כדי להגיע לעצמאות כלכלית. חלק מאיתנו מתחת לקו העוני וחלק אחר אינו רואה ברכה בעמלו. יש עוד אחוז גבוה של מובטלים. מקצועות שעסקנו בהם בנכר נעולים בפנינו כאן בבית, כי יש עודף בבעלי מקצוע והביקוש גדול מההצע. כן יש טענות על אקלים ורבים חושבים (גם אם אינם מדברים), שהיה להם נח בחו"ל.

על המלה הזאת - עניה, שכנסת ישראל מרגישה עוני, העדר בטחון ושפע כלכלי, באה התשובה כבר בפסוק הראשון:

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכר שמשתיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיה נד יב).

כלומר, יהיה שפע כלכלי, עושר גדול, והקב"ה - אישית מבטיח זאת לעניה.

כמו כן קיימת סיבה שניה לאי ניחומיה של כנסת ישראל.

סוערה.

סערות פנימיות רבות כל כך, אי שקט והעדר מנוחה. היא באה וטוענת: ישנן מחלוקות פנימיות רבות כל כך, כיתתיות רבה כל כך, פלגנות רבה כל כך ושנאת חינם רבה. כאן מהומות על רקע עדתי ושם מהומות על רקע דתי. יש מרחק בין העדות השונות, כי גם אם יש קיבוץ גלויות, אין עדיין מיזוג גלויות. יש בעיות על רקע מעמדי ויש בעיות על רקע של תפיסת עולם. יש גם מאבקים על רקע מדיני. כל זה נקרא סוערה. כנסת ישראל נתונה בסערה, והיא אומרת: איך אפשר למצוא נחמה, כאשר המצב החברתי הוא כזה?

בא הנביא ישעיה ומבטיח לה : "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (שם יג).

לא תהיה לך כל סיבה - אומר הנביא לכנסת ישראל, להיות סוערת. אני מבטיח לך להגיע לחוף מבטחים, במובן הזה שלא תהיינה דעות שונות ומשונות. אלא הכל יהיו למודי ה', ואז - ורב שלום בניך. כי אם לא תהיה סיבה אידאולוגית כזו או אחרת, ישרור שלום ביניכם.

הטענה השלישית שיש לכנסת ישראל היא:

לא נוחמה.

מדוע לא נוחמה?

היא אומרת: נכון שהייתי בנכר כבשה אחת בין שבעים זאבים וכל אומות העולם איימו עלי לטרפני. אבל גם כאן, לא הגענו אל המנוחה. גם כאשר הגענו אל הנחלה, לא באנו אל המנוחה עדיין.

שכנינו לא השלימו עם קיומנו, עד היום יש המצחצחים חרבות נגדנו ומחכים לזרוק אותנו לים. הטרור ממשיך עדיין להשתולל לכל אורך ורוחב הארץ. לכן איננו מוצאים עדיין נחמה, מול כלי המשחית והאיום של ההשמדה, חלילה.

גם כלפי טענה זו, עונה הנביא בהפטרת השבוע בשם ה' ואומר: אין לכם ממה לפחד.

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה'" (שם יז).

שום טיל סקאד או כל קטיושה מכל סוג שהוא, לא יפגע בכם, כי אני לא אתן לפגוע.

וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. כנסת ישראל! עוד תווכחי לראות שכל המתווכח אתך על זכותך לשוב הביתה, ועל זכותך על ארץ ישראל, הלשון הזו לא תצליח, מדוע?

זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה'.

הרי לכם, לעניה, לסועדה וללא נוחמה, נמצאה תשובה מפורטת ומדוייקת בהפטרת השבוע, לכל החששות ולכל הכירסומים בלבבות של הפסקנים.

האמונה והביטחון בישועת ה' תלויים הם בעליל וניכרים לעין כל.

יהי רצון שבמהרה בימינו תתגשמנה נבואות אלה, ודומיהן - אמן.

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים