דברי תורה > חומש דברים > עקב

תל חי לתורה - פרשת עקב



"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם, כימי השמים על הארץ" (דברים יא כא).

משפט זה, המסיים את הפרשה האמצעית שבקריאת שמע, עורר תמיהה בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (ח).

מסופר שם שבאו לרבי יוחנן - החי בטבריה ואמרו לו: "איכא סבי בבבל". כלומר, ישנם יהודים זקנים הגרים בבבל, שמאריכים ימים.

תמה רבי יוחנן ואמר: הרי נאמר במפורש "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה...!"

הכוונה על אדמת ארץ ישראל ולא בחוץ לארץ - בבבל, כך שהסיכוי להארכת ימים הוא על אדמת ארץ ישראל, אם כן, איפוא, יתכן שישנם זקנים בבבל שהיא חו"ל?

ספרו לו, איפוא, שעשו מחקר כדי לדעת במה זכו לזקנה מופלגת אפילו בבבל. לכולם היה מכנה משותף "מקדמי ומחשכי לבי כנישתא". אלה אנשים המגיעים השכם מדי בוקר לבתי כנסיות ומאחרים לצאת מדי ערב.

כלומר, הללו מתפללים, לומדים תורה, ועוד כהנה וכהנה, עושים ומעשים בכל מה שקשור לבית הכנסת ולבית המדרש.

ענה רבי יוחנן ואמר: "היינו דאהני להו".

דהיינו, עכשיו תורצו כל הקושיות, כי זה מה שהועיל להם להאריך ימים.

נשאלת אם כן השאלה, איזו מין תשובה היא זו?

אמנם יפה שהם מקדימים לבית הכנסת, טוב שעוזבים מאוחר, כמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי: "מימי לא קדמני אדם בבית הכנסת ומימי לא יצאתי מבית הכנסת ואיש עוד נשאר בו". כל השנים הוא היה אומר: הייתי הראשון שבא לבית המדרש והייתי האחרון לצאת. אולם, הרי כתוב בכל זאת: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה?" והרי זה לא על האדמה! זה עדיין בבבל!

משיב המהרש"א: הואיל ובמסכת מגילה (כט) למדנו כי עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות של חוץ לארץ להקבע בארץ ישראל. היינו, לעתיד לבוא, כל בתי הכנסת ובתי המדרש הנמצאים על אדמת נכר, יועלו ויקבעו בארץ ישראל. כבר היום, כל בית כנסת שהוא נמצא בכל מקום בתפוצות, הוא כמו "אקס טריטוראלי", מחוץ לשטח הריבוני שסובב אותו. כל בית כנסת, הנמצא באנגליה, בארה"ב או באירופה, או בכל מקום אחר בעולם, הנו כשטח שגרירות ישראלית לכל דבר והוא תחת ריבונות ישראלית. כי הם נמצאים שם באופן זמני בלבד. כמו על תנאי. כי הם עתידים להקבע בישראל, במהרה בימינו, יחד עם התקבצות כל עם ישראל מארבע כנפות הארץ.

יוצא אם כן לפי המהרש"א, שאותם יהודים נמצאים אמנם גיאוגרפית בבבל, אולם מבחינה רוחנית, הם נמצאים במקום שאמור להקבע בארץ ישראל.

ולכן, כאשר אמרו לר' יוחנן שהם משכימים ומעריבים לבתי כנסיות, ידע כי אמנם פיזית הם נמצאים בבבל, אבל רוחנית ונפשית הם חיים בארץ ישראל.

אשרינו אנו, יושבי ארץ ישראל המבקרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בפועל, בארץ ישראל ואיננו זקוקים ל"כאילו". אנו נהנים, איפוא, מזכויות יתר, ויש לנו מצוה כפולה ומכופלת. גם כתוצאה מביקור בבתי כנסיות, וגם מעובדת היותנו תושבי ארץ ישראל - מצוה שאין לה שיעור.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שאכן יקוים בנו הפסוק: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה...".

 

 

 

 


פרשה זו היא פרשת ארץ ישראל. אין לך הערכה גדולה יותר לארץ ישראל, חמה יותר, קדושה יותר, מאשר בפרשה זו. גם סיום הפרשה מדגיש את זכותנו הבלעדית על ארץ ישראל:

"והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם, וירשתם גוים גדלים ועצומים מכם. כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו, לכם יהיה. מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת, ועד הים האחרון, יהיה גבלכם. לא יתיצב איש בפניכם. פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דבר לכם" (סוף הפרשה) (דברים יא  כג - כה).

אבל לזה יש תנאי. פסוק לפני כן אומר דברים מפורשים:

"כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם, לעשותה, לאהבה את ה' אלקיכם, ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו" (שם כב).

אין כל אפשרות מבחינת התורה, להפריד בין דבקותנו בתורת ישראל, נאמנותנו למורשת ישראל, אהבתנו לקב"ה ונכונותינו ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, לנתק את כל זה מן ההמשך - "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה" (שם כד).

הא בהא תליא. האחד תלוי בשני.

אסור להפריד בין עם ישראל לארץ ישראל, כשם שאי אפשר להפריד בין עם ישראל לאלוקי ישראל ותורתו. בסיום של ההפטרה, שהיא ההפטרה השנייה משבע הפטרות הנחמה, שקוראים מידי שנה בשנה, יש שני פסוקים מרגשים ביותר:

"הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו, וארבהו. כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה". (ישעי' נא נב ג).

יש מדרש האומר, שבכל מקום בתנ"ך, שבו כתוב אין לה, סימן שזה זמני וחולף. כרגע אין לה, אבל מאוחר יותר, בעתיד, יהיה גם יהיה.

למשל, כתוב בספר בראשית יא:

"ותהי שרי עקרה, אין לה ולד".

היה די לסיים את הפסוק ב-"ותהי שרי עקרה". ברם, התורה מוסיפה שלש מילים: "אין לה ולד". מכאן למדו, באותה שעה, היתה עקרה ואין לה ולד, אבל מאוחר יותר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר..." (שם כא א), ונולד יצחק - בן לשרה.

כך הדבר, כאשר אנו קוראים בירמיהו:?

"...ציון היא דרש אין לה" (ל יז).

דהיינו איש אינו מבקש את ציון, אין מישהו שמתגעגע אליה, אין נכספים להגיע אליה. (ועי' סוכה מא.)

אחרי הביטוי הזה "דורש אין לה" - לציון, כתוב: "ובא לציון גואל" (ישעיהו נט כ). כלומר, זה שאין לה דורש , זמני הוא בלבד.

דוגמא אחרונה, קראנו לפני ימים אחדים במגילת איכה (א  ב):

"אין לה מנחם מכל אהביה".

מיד אחרי זה אנו מוצאים בהפטרה, שנקרא בעוד שבועיים:

"אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא יב).

אין לה מנחם, אבל הדבר עתיד להשתנות.

מופיע בספרי דרוש - ובספרי חסידות, כי זהו הרמז בסיומה של הפטרת השבוע, הפטרת עקב. "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". אתם מתייאשים כל כך בגלות הממושכת, אתם כה שקועים בזרועות היאוש, אתם כל כך מדוכאים בגלות המרה והנמהרת. חלק מכם אומר: "אבדה תקותנו, יבשו עצמותנו, נגזרנו לנו" (יחזקאל לז יא). חלק מחפשים פתרונות, זה בדרך ההתבוללות חלילה, וזה בדרך אפילו של העברה על דת, חס ושלום. היו רבים שהתייאשו מנחמת ציון, מבנין ירושלם, מביאת המשיח, מבנין בית הבחירה, ולא האמינו בנבואות הנביאים כי תתגשמנה.

שואל ישעיהו בהפטרת השבוע: למה? וכי אתם חושבים דורש אין לה?! האם אתם חושבים אין מנחם לציון?! הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, גם שם כתוב אין לה ולד (ס"פ נח). הכי לא יצאנו כולנו מחלציהם של אברהם ושרה?! הכי לא באנו כולנו לעולם, כולנו, כפרי הלולים של אותו יצחק - הבן היחיד של שרה?! כי אחד קראתיו, בתחילה שהזמנתי אותו לעולם את אברהם אמרתי שיהיה אחד ויחיד בעולם - אברהם העברי, העומד מעבר אחד של העולם וכל העולם מן העבר השני. אולם ההמשך - ואברכהו, וארבהו. הוא התחיל כאחד, התחיל כיחיד, ברם אחר כך אמרתי לו: "...ומלכים ממך יצאו" (בראשית יז ו), הבטחתי לו (שם טו ד): "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", וכן "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כא יב).

אם כן, איפוא, הביטו בבקשה אתם, שכל כך נוטים להתייאש, נוטים לומר מה יהיה, רואים שחורות והכל כל כך פסימי. אסור, איפוא, להתייאש, אסור לראות את חצי הכוס הריקה ורק את הצללים ורק את החסרונות. בבקשה, אומר ישעיהו, יש לי עבורכם דוגמה מצויינת: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", הוא היה אחד אבל ואברכהו וארבהו.

באותה מידה, על פי אותה הדוגמא: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבותיה".

פעם אין לה מנחם, עכשיו - "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

פעם דורש אין לה, הפעם - "ובא לציון גואל... וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה".

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים