דברי תורה > חומש ויקרא > בחוקותי

תל חי לתורה - פרשת בחוקותי



 בברית שנכרתה בהר סיני בין הקב'הלבין ישראל, ואשר חלק ממנה נכתב בתורה כתוכחה, מופיע בסופה הפסוק דלהלן:

'וכשלו איש באחיו כמפני חרב, ורדףאין...' (ויקראכו לז).

ההסבר הפשוט הוא, שכאשר ינוסו מפניהאויב, תהיה אנדרלמוסיה (פניקהנוראה),שבמקום שכל אחד יפלס לו דרך מנוסה, פשוט יתערבבו וילכדו אחד בתוך השני וכך יגרמולעצמם להלכד וליפול לידי האויב.

אבל, בשני מקומות בתלמוד, במסכתסנהדרין (כז) ובמסכת שבועות (לט), דורשת הגמרא את הפסוק הנ'ל (וכשלו איש באחיו...) כך:

'וכשלו איש באחיו - וכשלו איש בעוון אחיו'. מלמד שכלישראל ערבים זה לזה. כי אם חלילה האחד חוטא, הרי שהשני נכשל בעוונו. כי ישנה ערבותהדדית, וכשם שכל אחד יכול גם לזכות בזכות חברו, כך גם יכול להיות חלילה ההיפך.

יוצא מכך, שאנו חייבים להרגיש כמאוחדיםוערבים זה בזה.

הדברים הללו צוברים לאחרונה תאוצהמיוחדת, ואין אנו מסננים את מה שיוצא מפינו כאשר מדובר על אחד מבני עמנו.

האלימות המלולית הפכה לנחלת רבים. אנושומעים - לצערימידי יום, דברים מתלהמים רבים כל כך, דברי קטרוג רבים כל כך, איבה ריב ומדנים. ממשפלצות!

אוי לאזניים שכך שומעות.

איני רוצה לציין - חלילה אף לא אחד מהביטויים הקשיםוהמשניאים האלה. כיוון שבראש וראשונה, הם משניאים את אלה המשמיעים אותם, הואיל וישכאן חרב פיפיות. ממש בומרנג בלע'ז.

השמצותיו והכפשותיו של אדם את זולתו,חוזרים אליו כמו רוח הודפת. כל החיצים, הבוץ, הרפש, שהוא זורק על זולתו, ישובו אלפניו ואל חיקו שלו.

כמה הדגישה לנו התורה הקדושה על אחדותהלבבות וקירוב הנפשות ואחדות האומה.

סביב המשפט הזה: 'כל ישראל ערביםזה בזה' -מצאו רבותינו הסברים אחדים:

הסבר ראשון - הם אומרים: יש ערבות הדדית.

כמו למשל - יהודה.

כאשר יעקב סרב לשלוח את בנימין מצרימהעת היו צריכים בני ישראל לשבור בר ואמר: 'פן יקראנו אסון', אזימצהיר יהודה בפני אביו: 'אנכי אערבנו, מידי תבקשנו. אם לא הביאתיו אליךוהצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים' (בראשית מג ט).

גם כאשר יוסף ממציא את סיפור הגביעוהוא רוצה לעכב את בנימין אצלו, אומר לו יהודה - בין שאר הדברים: 'כי עבדך ערבאת הנער מעם אבי לאמר, אם לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל הימים' (שם מד כב).

כי כל ישראל ערבים זה בזה וחייביםלהרגיש תחושה של ערבות זה לזה -לטוב, או חלילה לרע.

ישנו פרוש נוסף - והוא: לא מלשון ערבות אלא מלשוןתערובת, מעורבים.

כפי שמעיד על כך התלמוד הירושלמי במסכתנדרים.

עד כמה הדברים צריכים להיות נר לרגלנו.

משל - אומר התלמוד, לאדם שמחתך בשר. הואאוחז בידו הימנית סכין ובידו השמאלית גוש בשר ופורס אותו לפרוסות. ברגע של היסחהדעת, הוא מנחית את הסכין שבידו הימנית על ידו השמאלית ופוצע אותה. כלום יעלה עלהדעת של אדם שפוי, בר דעת ונורמלי, לתפוש את הסכין בידו השמאלית, הפגועה והשותתתדם, כדי לנקום בידו הימנית שפצעה אותה?!

בודאי שזה לא יעלה על הדעת!

אמנם שתי ידיים הן, אבל הן שייכות לגוףאחד. הם אברים בגוף אחד ואם כך ינהג הרי הכאב יגבר כפליים. הדם אמנם ישתות משנימקומות, אבל מגוף אחד.

כך מסביר התלמוד הירושלמי, ומסתמך גםעל הפסוק שקראנו לפני כשבועיים: לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך. אניה'' (ויקראיט יח).

כי אתה איש ישראל - והוא , כמו גוף אחד אתם.

לכן ברור מכאן שכל ישראל ערבים זה בזה,כי אנו מעורבים איש ברעהו וכולנו גוף אחד ונשמה אחת נחנו. בדיוק כמו שאומר בעלהתניא: כולנו נשמה אחת שיורדת לגופים מחולקים. אמנם הגופים נפרדים, אבל מאחדת אותםנשמה אחת שמחולקת לרסיסים וכל רסיס נמצא בגוף אחד מישראל.

ואלו האדמו'ר האחרון מחב'ד - הרבי מליובביטש זצוק'ל, העניק פרושנוסף לביטוי 'כל ישראל ערבים זה לזה'.

ערבים - הוא אומר, מלשון והערב נא. מלשון ערבלחך.

כל ישראל צריכים להיות מתוקים זה לזה.חייבים להמתיק את החיים איש לרעהו ולא למרר - חלילה. לא להעליב, לא להשמיץ, לאלעקוץ, לא לפגוע ולא להכפיש.

אשרי אלה השומעים את חרפתם ואינםמשיבים, עושים מאהבה ושמחים מיסורים. עליהם הכתוב אומר (שופטים ה): 'ואוהביו כצאת השמשבגבורתו' (גיטיןלו).

הלואי ונגיע לימים טובים, של שמירת הפהוהלשון, ונהיה נקיים יותר, זכים יותר, מהטלת בוץ ורפש איש על רעהו. ואזי נהיהראויים לפסוק הפותח את פרקי אבות שאנו קוראים בימים אלה ממש: '... ועמך כלםצדיקים, לעולם ירשו ארץ,. נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר' (ישעיה ס כא).

 

 

 

 

בפרשה זו מופיעה הברית הראשונה, שכרתה' עמנו בהר סיני. ברית, שיש בה ברכות מא' עד ת', ברכות שפותחות במלים:

'אם בחקתי תלכו' (א), ומסתיימות במלים 'ואולך אתכםקוממיות' (ת) (ויקרא כו א-יג).

אמנם מעטים הם (יחסית) הפסוקים של הברכה, אבל הם מעט המחזיקאת המרובה. ממש מא' עד ת'.

בנוסף לכך מופיעה התוכחה הקשה, המכילהמט (49) דברי תוכחה, שאם חלילה '...לאתשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתכים' (שם כו יח).

בדברי הברכה, ישנם ביטויים אחדים,משפטים עוקבים זה אחר זה, שבמציאות ימינו יש בהם אקטואליה מיוחדת.

'ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטחבארצכם. ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד. והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לאתעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם, ונפלו לפניכם לחרב' (שם כו ה ו ז).

שאלה ראשונה על הקשר בין 'ואכלתםלחמכם לשובע', לבין 'וישבתם לבטח בארצכם'.

זהו אותו הפסוק כאשר 'ו'החיבור מקשרת בין שתי ההבטחות. השפע הכלכלי - 'ואכלתם לחמכם לשובע',וההבטחה המדינית -'וישבתם לבטח בארצכם'.

הקשר נמצא ברור לחלוטין. פעמים רבות מספורהיינו עדים לתופעות, של ירידה מן הארץ או מחשבות על ירידה מן הארץ עקב סבותכלכליות.

חוסר אפשרות להסתדר או דאגה שמא לאנסתדר. מחירי הדירות, חוסר תעסוקה, משכורות קורצות בחו'ל, ובכלל חלומות שואעל ארצות של אפשרויות בלתי מוגבלות.

נושאים אלה, גרמו לכך, שרבים מאתנוהלכו לנדוד ולחפש את מזלם בארצות נכר.

לזאת אומרת התורה: 'ואכלתםלחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם' (שם).

כאשר אתם תאכלו, לא לחם (סתם), אלא לחמכם (לחם שלכם), זוהי אם כן - עצמאות כלכלית.

לא לחם מן החוץ, לא תחיו מנדבותותרומות ומסיוע כספי של אומות העולם. אלא כאשר אתם תזכו בברכת ה' ובסיוע שמייםלאכול לשובע את לחמכם שלכם, כאשר תגיעו לעצמאות כלכלית, ב'ה, זה יביא לידיכך, שתוכלו לשבת לבטח בארצכם. לא תצטרכו לנדוד כנע ונד, כדי לחפש את מזלכםבארצות הגולה.

זהו הקשר הראשון בין השפע הכלכלי, לביןהתחזקות ועמידה הבטחונית, עצמאות כלכלית, שפע בארץ. 'כמשלם שערי מכדא'- אומרתהגמרא, כאשר אוזלים השעורים מהכד, ואין חלילה מה לאכול, 'נקיש ואתי תיגראבביתא' (ב'מנט),התגרה, המחלוקת והריב, מתחילים לנקש על פתחי הבית. כי בית שאין בו אוכל, הוא מזמיןגם ריב וגם מחלוקת.

לכן אנו אומרים זאת כל בוקר בפסוקידזמרה: 'השם גבולך שלום, חלב חיטים ישביעך' (תהילים קמז יד).

יש קשר ישיר בין השפע הכלכלילבין 'השם גבולך שלום'.

אבל, כשמדובר כאן בהמשך הכתוב, עלההבטחה הבטחונית והשקט בארץ, איך כתוב?

'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואיןמחריד', ורק אחר כך 'וחרב לא תעבור בארצכם'.

ובהמשך, 'ורדפתם את איביכםונפלו לפניכם לחרב' (ויקרא כו ו ז).

אחרי שהכתוב מבשר שיהיה שלום, לאחרשהתורה אומרת שחרב לא תעבור בארצכם, היא כותבת ורדפתם את אויביכם ונפלו לפנכם לחרב?!

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו,ונפלו איביכם לפניכם לחרב?! (שםכו ח).אתמהה.

והרי הפסוקים היו צריכים להיות בסדרהפוך. 'ורדפתם את אויביכם, ונפלו לפניכם לחרב', תחילה, וכתוצאהמכך, 'חרב לא תעבר בארצכם, ונתתי שלום בארץ', השלום הוא פסגתהמאויים, והוא צריך להיות הסיום!

אבל הכתוב מתחיל בשלום, מבטיח שלום, לאתהיה חרב, ואז יפלו 'איביכם לפניכם לחרב'.

האם ההגיון בסדר הכתובים הזה הוא אכןמוצדק?!

ברור שכן! זו תורת אמת!

קיימת אפשרות לראות כאן רמז ברורביותר, למצב של הענינים כיום אצלנו. ונתתי שלום בארץ, רק אם תחילה יהיה שלום־בית, ביניכם לבין עצמכם!

לא שלום עם השכנים תחילה, אלא ראשיתשלום בארץ - בתוככיהארץ! בין האישים, בין התנועות ובין הזרמים למיניהם. אם תהיה תחושה של שלום פנימי,ממילא תאחדו את כל המאמצים, ותגבשו את המחנה, של מצב 'ורדפתם את איבכם'.במקום לרדוף איש את אחיו ואיש את רעהו, כל הכוחות המשותפים יופנו להדוף אתהאויבים. התוצאה תהיה אם כן, 'ונפלו איביכם לפניכם לחרב, ורדפו מכם חמשהמאה, ומאה מכם רבבה ירדפו' ופעם שניה הוא מדגיש 'ונפלו איביכםלפניכם לחרב'.

אימתי? תחילה אכן יהיה שלום בארץ, שלוםבית בינינו לבין עצמנו, זהו תנאי לכך, שיפלו אויבנו לפנינו לחרב.

אכן מבנה הפסוקים הוא מעולה, כדרכה שלתורה, שאין שום דבר חריג מן ההגיון האמיתי ומן האמת הפנימית הטבועים בה.

 

 

 

 

 


'ואתכםאזרה בגויים...' (ויקרא כו לג).

דבר מעניין בהיסטוריה שלנו.

בימי החורבן של בבל, כבר היינו מפוזריםבארצות שונות. כי את עשרת השבטים הגלה שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון,בידי נבוכדנצר מלך בבל, ומאז היינו פזורים בכל הארצות.

גם בחורבן בית שני, בידי טיטוס, בימיאספסינוס קיסר רומי, נתפזרנו ונפוצנו בכל קצוות תבל. רק בגלות אחת ויחידה היינוכולנו מרוכזים במקום אחד ולא מפוזרים בארצות שונות.

הגלות הראשונה - גלות מצרים.

בה ישבנו כולנו בארץ אחת ואפילו באזורמסויים באותה ארץ -בארץ גושן.

מה קרה שבגלויות השונות, נתקיים בנו'ואתכם אזרה בגויים', (אפזר אתכם), ורק בגלות הראשונה - גלות מצריים, היינו מלוכדים במקוםאחד?

התשובה - אפשר לומר, בדרך פשוטה ביותר.

הגלות הראשונה היתה לפני מתן תורה,לפני מעמד הר סיני. באותה שעה עדיין לא היה מי שישמור עלינו, לא היה מי שיגןעלינו, כי לא היתה תורה, שתשמור עלינו שלא נלך לאבוד.

לכן היה עלינו להיות מגובשים במקוםאחד, כדי לשמור על בית ישראל.

בגלויות האחרות, כבר היתה לנו תורהוהיא הגנה עלינו. קיום מצוותיה ואי התבוללות בגויים גרמו לנו לשרוד שנים רבות כלכך.

פסוק זה (ואתכם אזרה בגויים), שנקרא תמיד לפני חג מתן תורה - חג השבועות, בא ללמדנו מי באמת שומרתעל קיומו של העם היהודי: תורת הנצח שלנו.

 

 

 

 

'ונתתי משכני בתוככם ולא תגעלנפשי אתכם' (ויקראכו יא).

נשאלת כאן השאלה:

אם הקב'ה בונה לנו את בית המקדשהשלישי במהרה בימינו, אמן, מה באה הסייפא להדגיש? והרי אם ה' רוצה שנתקרב למקדשו,לא יתכן שיש מקום ל-'ולאתגעל נפשי אתכם!'

אלא מסבירים לנו חז'ל:

במציאות של בני האדם, כאשר חבר באלהתארח אצל חברו, תחילתו של הביקור בשמחה היא. ברם, בכל יום שעובר והאורח עדיין לאעזב, הרי שהמארח מתחיל להרגיש לא בנוח, עד שבסופו של דבר, מראה לו בצורה זו אואחרת שעליו לעזוב.

איך אמר שלמה - החכם מכל אדם?

'הקר רגלך מבית רעך, פן ישבעךושנאך' (משליכה יז).

דהיינו, גם אם יש לך ידיד נפש, השתדללא להעמיס את עצמך עליו, כי בסופו של דבר יימאס לו.

אומר לנו הקב'ה: המשכן שלי יהיהבתוככם. בודאי ובודאי ארצה שתהיו קרובים אלי. ועם כל זאת, אל לכם לחשוש שמא תגעלנפשי אתכם. כי אין דרכי כדרך בני אדם.

אכן זו הבטחה חגיגית - אם בחוקותי תלכו וגו'.

 

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים