דברי תורה > חומש ויקרא > אמור

תל חי לתורה - פרשת אמור

ציון בדש

 התלמוד במסכת יבמות, שם לבו לכפילות בפסוק הפותח של הפרשה:

"אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם". ומיד באים הדינים המיוחדים לכהן בהלכות אבלות ובהלכות טומאה וטהרה.

"אמר אל הכהנים, ואמרת אליהם", הרי זה ממש אותו הדבר בכפל לשון. לשם מה?

עונה הגמרא, שכתוב אמר ואמרת, כדי להזהיר הגדולים על הקטנים". מכאן אנו לומדים על החובה של המבוגרים, לדעת לדאוג לקטנים - לילדים הרכים, לדעת להפריש אותם מטומאה, להרחיק אותם מכל דבר אסור ולמנוע מהם הליכה בדרך לא טובה.

לכן אומר ה' אל משה בכפל לשון: "אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם".

אמר אל הכהנים הגדולים, שינהגו כך וכך ויימנעו מזה ומזה. ואמרת אליהם, כי את אותן האזהרות, שהם מוזהרים עליהם, יש להנחיל לדור הבא. בקיצור חובת החינוך.

ה-"סור מרע ועשה טוב", מבחינת המבוגרים כלפי הצעירים, טמונים בכפל הזה של הביטוי: "אמר ואמרת". להזהיר גדולים על הקטנים.

בספר "אמרי שמחה" מצויין, שמשתמשים בפועל "להזהיר" לציין בחינה נוספת, משמעות נוספת. הרי המציאות היא, שהורים רבים - כיום, נמנעים מלהטיף לילדיהם מוסר, לדבר באזניהם דברי כבושין, ולהוכיח אותם. רבים חוששים מכך. ויש כאלה, שחוששים, שיאבדו בכך את היחס או הקרבה של ילדיהם - אליהם.

לכן הם עוצמים עין, סותמים את מעינות הכיבושין, סותמים את הפה ולא אומרים דבר.

זוהי תופעה שלילית שאין כמותה. כי בסופו של דבר הילד כי יגדל, יעריך יותר את האבא, שאמר לו דברי כבושין והטיף לו מוסר, ואשר הציג בפניו מה טוב לעשות ומה אינו נכון. כשהילד יגדל בדרך הנכונה יידע להעריך נכונה את תרומת הוריו לחינוכו ולעיצוב אישיותו.

להזהיר גדולים על הקטנים, להזהיר מלשון זוהר, ברק, תפארת. (בעל "אמרי חיים" מויז'ניץ זצ"ל).

אם הילדים יקבלו דברי מוסר ותוכחה מהגדולים, בסופו של דבר, דמויות הגדולים תהיינה מזהירות בעיני הילד.

יש סיפור מעניין, שפעם אב אחד היה קרבן לשוד דרכים, ולאחר ששדדו אותו, קשרו אותו לעץ, כדי להמתין לראש השודדים, שיפסוק את דינו.

מה רב היה כאבו של הנשדד, כאשר ראה, שראש הלסטים העומד לפניו הוא בנו יוצא חלציו ולא אחר. הכאב והצער היו כפל כפליים.

אזי מטיח האב בפני בנו: בני, מה קרה לך? לאן התדרדרת? איך יכולת לעשות לי זאת? מה יצא ממך? מלסטם את הבריות ושודד בדרכים?!

הבן לוקח את אביו הצידה ואומר לו שישחרר אותו בתנאי אחד. הוא מראה לו עץ עבות ואומר לו : אם תצליח להזיז את העץ ממקומו, אשחרר אותך לחופשי.

האב מנסה להזיז את העץ ואף אינו מצליח לנענע ענף אחד ממנו. איני יכול - נאנק האב ועיניו זולגות דמעות.

עונה לו בנו: בודאי אינך יכול. רק כאשר העץ היה שתיל רך, יכולת לעשות ממנו מה שרצית. אבל כיום, כאשר שרשיו כה עמוקים, מאוחר מדי להניעו, או לעקור אותו ממקומו.

ככה גם אתי, אחרת את המועד - עונה הבן. כאשר הייתי רך בשנים עוד יכולת להציל אותי, עוד יכולת להטיף לי דברי מוסר. ואילו אתה רק צחקת כאשר "נטלתי" משהו, או דברתי על "סחיבה" - דבר, שמביא בסופו של דבר - ללסטם את הבריות. אז אמרת, שזו סתם שובבות של ילדים והעלמת עין מדברים כגון אלה. כיום, כאשר שרשַי עמוקים בעולם הפשע, מאוחר מדי לעקור אותי מזה.

עלינו איפוא להזהיר גדולים על הקטנים. להיות דוגמא ליושר, לאמת, ולכנות לבני הנעורים. שאם לא כן, הבקורת העקרית אינה על החברה, ולא על בית הספר ואפילו לא על כל אמצעי ההשפעה ההמוניים. הביקורת מתחילה מבית. מאבא ואמא.

"אמר אל הכהנים ואמרת אלהם" - להזהיר גדולים על הקטנים". כי כאשר ההורים משמשים כדמויות זוהרות, כלומר, לדוגמא ולמופת אישי, זוהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על הקטנים.

ה"חתם סופר" אומר: בקריאת שמע אנו אומרים: "ושננתם לבניך ודברת בם". צריך היה לומר ודברו בם. כתוצאה מזה, שאתה משנן אותם לבניך, הם ידברו בם.

אלא אומר ה"חתם סופר", שאם אתה רוצה שבניך יעסקו בלימוד תורה, אין זה מספיק שאתה משנן להם. העצה היא "ודברת בם", שאתה תדבר בדברי תורה.

כאשר הבן בא הביתה ורואה, שאין האב מכור לטלויזיה, אין הוא מכור לעתונים, אלא הוא מקיים "ודברת בם", עוסק בדברי תורה, אזי - ושננתם לבניך.

בדרך זו, יצליח להחדיר את דברי התורה בליבות ובמוחות הילדים שלו, יותר מכל הטפה ומכל מוסר. כי אין כמו הדוגמא והמופת האישיים שלו.

זאת היא, איפוא, המשמעות, של כפל הלשון, הכה־חיונית וכה־ חשובה בעולם החינוך היהודי.

להזהיר גדולים על הקטנים - אמר ואמרת.


אחד הנושאים המעניינים בפרשה הוא המחזוריות של מועדי ישראל במשך השנה לפרטיהם. זה מתחיל בחג הפסח, ממשיך בחג השבועות. ראש השנה ויום הכיפורים, ולבסוף באים חג הסוכות ושמיני עצרת. בתווך ענין ספירת העומר, מענינא דיומא.

הנושא מרוכז כולו בפרק אחד (כג) והוא פותח כך:

"דבר אל בני ישראל, ואמרת אלהם. מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש. אלה הם מועדי... " (ויקרא כג ב).

השאלה הנשאלת מאליה מדוע הכפילות בפסוק?

"מועדי ה' אשר תקראו אתם... אלה הם מועדי".

אכן חז"ל גילו לנו, כי במלה אֹתָם (אשר תקראו אֹתָם) חסרה האות ו. לכן אפשר לקרוא אותה אַתֶּם. כלומר, "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (בעצמכם באמצעות בית דין) - אלה הם מועדי.

כתוצאה מהמצווה הראשונה שקבלו ישראל עוד בהיותם בארץ מצרים: "החדש הזה לכם ראש חודשים", נתן הקב"ה לישראל לקבוע את ראשי החדשים וממילא גם את המועדים.

זה מוביל אותנו לספור הנפלא הנמצא במסכת ראש השנה (כה).

בשנה מסויימת קבע רבן גמליאל את תחילת חדש תשרי ביום פלוני, רבי יהושע בן חנניה טען כי הקביעה בטעות יסודה ויש הבדל של יום אחד לפי חשבונו.

כאשר שמע רבן גמליאל את דבריו של רבי יהושע שלח לו כדקלמן:

"גוזרני עליך שתבוא אלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך".

ממשיכה המשנה:

"ראהו ר' עקיבא מצר, ואמר לו, נראה לי שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי. שנאמר, "אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו".

ובהמשך:

"בא לו (ר' יהושע) אצל ר' דוסא בן הרכינס. אמר לו (ר' דוסא בן הרכינס) אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה... ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. נטל ר' יהושע מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו".

ומסיימת המשנה: "עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו, בוא בשלום רבי ותלמידי: רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי".

התלמוד ממשיך אחר כך את דברי ר' עקיבא לר' יהושע.

אמר לו, רבי, למדתני שהמלה "אתם" מופיעה בפרק זה שלש פעמים. דהיינו "אתם" אפילו שוגגין. "אתם" אפילו מזידין. "אתם" אפילו מוטעין.

ענה לו ר' יהושע: "עקיבא, נחמתני. עקיבא, נחמתני".

והעובדה היא, שבקידוש של ליל שבת אנו חותמים: "מקדש השבת" , כי הוא - הקב"ה בכבודו ובעצמו, קדש את השבת.

ככתוב: "... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש".

ואילו בקידוש של המועדים אנו חותמים: "מקדש ישראל והזמנים". דהיינו, הקב"ה מקדש את ישראל אשר הם מקדשים את הזמנים. יש דרשה של בעל "חידושי הרי"ם" שיש בה הרבה מאהבת ישראל.

ומה הוא אומר: אם כתוב אתם שלש פעמים בלי ו', אפשר לקרוא אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין, הרי אם בתורה כתוב בפרוש (דברים יד א ): "בנים אַתֶּם לה' אלקיכם..." ואפילו מנוקד - אתם.

יוצא איפוא: בנים אתם לה' אלקיכם, אפילו אתם שוגגין, אפילו אתם מזידין ואפילו אתם מוטעין, תמיד תהיו "בנים אתם לה' אלקיכם".

בספר "נועם אלימלך", מקשר את הנושא אמר ואמרת להמשך הפרשה (פרק כב ב):

"דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל".

יש שני סוגים של צדיקים:

א. צדיקים, אשר יונקים משרשי אבותיהם. דהיינו, גם אבותיהם צדיקים ולכן הם גדלים באוירה מעין זו.

ב. צדיקים, אשר מדעתם ומרצונם החופשי בחרו להסתייג, מכל העבירות והחטאים וקנו להם מעמד של צדיקים, בכוחות עצמם בלבד.

אומר הפרשן הדגול: הואיל והסוג השני של הצדיקים, לא חיו כל חייהם באוירה כזו ואף אין להם המשכיות הנובעת מאבותיהם, הם זריזים יותר בכל הקשור למצוות וליראת שמים ואף שומרים על התנזרות והתרחקות מחטא בזהירות רבה. לא כן הצדיקים הגדלים בדרך הטבע במשפחה כזו. כי הם סומכים על האוירה שגדלו בה ואינם חוששים שמא ייכשלו.

בא הקב"ה ומזהיר את אלה, שאע"פ שיש להם אבות צדיקים, עליהם להזהר שלא ימעדו וייכשלו חלילה.

"דבר אל אהרן ואל בניו"!

אע"פ שגם אהרן וגם בניו צדיקים, דבר אליהם שיינזרו ויישמרו היטב לבל יחליקו חלילה.

זה מחזיר אותנו לפתיח של הפרשה: "אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם".

"אמור אל הכהנים בני אהרן" - אלה אשר הם בני צדיקים, ומושפעים מאבותיהם.

"ואמרת אליהם" - אלה אשר אינם בני צדיקים, אך בכוחות עצמם הגיעו למעמד צדיקים.

גם אלה וגם אלה, עליהם להזהר שלא ייכשלו בדבר טומאה - "לנפש לא יטמא"!

 

 

 


"וספרתם לכם ממחרת השבת..." (ויקרא כג טו).

במסכת מנחות (סה) מביאים רבותינו דרשה שקבלו בענין זה, ויסודה בכך, שהמלה "לכם" הנה, לכאורה מיותרת.

מהו ההבדל איפוא, בין הכתוב בפרשת השבוע הבא (פרשת בהר) "וספרת לך שבע שבתות שנים" (ספירת 7 מחזורי שמיטה) לבין הכתוב השבוע (בפרשת אמור) "וספרתם לכם" (ספירת הימים שבין פסח לעצרת)?

בכתוב הראשון מוטלת ספירת השנים רק על בית הדין ואלו כאן מוטלת ספירת הימים עד העצרת על כל יחיד ויחיד מישראל. אלא שיש פוסקים שהבינו שבספירת העומר ישנו דין יוצא דופן. לא זו בלבד, שהמצוה מוטלת על כל אחד ואחד, אלא שכל יחיד חייב לספור בעצמו. לפי סברת פוסקים אלה, אין אדם יכול להוציא את חברו ידי חובתו בספירה זו אפילו אם יכוונו הסופר והשומע. לפי דבריהם, אם היה כתוב רק "וספרתם", היינו גם מבינים, שכל אחד ואחד חייב לספור. תיבת "לכם" מלמדת אותנו, שדין ספירת העומר כדין מצוות לולב בה נאמר ולקחתם לכם, מלמד שיהא לולב לכל אחד ואחד מכם.

נמצא איפוא, שבמצוות ספירת העומר אין נוהג הכלל, של "שומע כעונה".

אם בברכת המזון, בקידוש או בברכת הנהנין, יכול אדם להוציא את חברו ידי מצוה על ידי שהוא מתכוון לצאת ועונה אמן, הרי שלפי סברת פוסקים אלה, אין זה כך במצוות ספירת העומר. כי לנענוע השפתיים, שבדיבור זה, יש תפקיד מיוחד ובלתי שגרתי: טיהור האדם הסופר והכנתו למתן תורה.

וכך אמנם יש הנוהגים לומר לאחר הספירה "...אתה צויתנו... לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו".

והמקור לכך נמצא בזוהר הקדוש, המקיש בין "וספרתם לכם", לבין "וספרה לה שבעת ימים" - האמור בזבה (ויקרא טו כח ). שבעה שבועות של ספירה, כמוהם שבעת ימי הטהרה שסופרת המתקדשת מטומאתה. גם בספירה זו אין האשה יכולה להוציא את חברתה ידי חובה.

כך גם כאן, לכל אחד ואחד סיגים מיוחדים לו, שדבקו בנפשו בשל מעשיו, ולכן לא תוכל ספירת החבר וזיכוך נפשו שלו, לסייע בתיקון של נפש רעהו.

בנוסף לטיהור האדם מן השלילה שבו, מכינה אותו הספירה לקבלת התורה באמצעות פיתוח החיוב שבו: הן ע"י גילוי תכונות הנפש הטמונות במסתרי לבו והן ע"י חיזוק המעלות החיוביות הנמצאות דוקא בו.

ולמרות שאין אנו רואים שוני בספירה, והכל סופרים ואומרים אותן מלים בדיוק, הרי שלפני יודע מחשבות, גלוי וידוע, כיצד אותה ספירה זהה, מתקנת אצל כל אחד עניין שונה, מטפחת פינה בנפש, שדוקא הוא זקוק בה לשיפור ולהתחדשות, לקראת מעמד קבלת התורה, שאנו שבים אליו מידי שנה.

אכן, ההכנה למתן תורה שונה מאדם לאדם, מפני שגם התורה הניתנת שונה מאיש לרעהו.

בתום תקופת ההכנה של ימי ספירת העומר, יקבל כלל ישראל תורה, שלא שבעים פנים לה בלבד - אלא שישים ריבוא פנים לה. כל אחד מקבל בחג-השבועות את התורה המיוחדת לו - ולו בלבד..

ולהבדיל, ניתן לסבר את האוזן בדוגמא מוכרת: כשם שכל המגוייסים מקבלים צו גיוס זהה, ובכל זאת תפקידו של כל חייל בצבא הנו שונה ומיוחד, כך גם בתורה, שמקבלים ישראל. באותם חוקים ובאותן מצוות יש לכל יהודי את תפקידו המיוחד, את ההדגשים המיוחדים לנשמתו. וכיוון שלא ברא ה' כפילות בעולמו, וכל אדם הנו עותק יחיד, שאין דומה לו בבריאה, כך לא יוכל אדם להוציא את חברו ידי חובה בספירתו, כי לכל אחד מעלות ונטיות משלו, פגמים משלו, והוא מתכונן לקבלת תורה משלו.

כמובן שזה בצד האישי בלבד. ומכיוון שלכל אחד תפקיד מיוחד כל כך, אישי כל כך, שרק הוא יכול למלאו, הרי שכולם צריכים זה לזה. כי איך יוכל אדם להשלים בלימוד התורה שלו, את החלקים החסרים הנמצאים באופן בלעדי בחברו?

נמצא שדוקא מתוך הפרטיות הגדולה, מתוך הרבגוניות ועושר הדעות, נוצרת האחדות הגדולה - אחדות, שרק עמה ניתן לקבל את התורה.

ברור איפוא, שללא "ויחן שם ישראל..." (שמות יט ג) - כאיש אחד בלב אחד, ללא אחדות זו, לא היו יכולים בני ישראל לקבל את התורה. כי התורה המאוחדת ששים ריבוא פנים לה, ניתנת רק ליחידה מאוחדת המורכבת מששים ריבוא מקבלים, התואמים לכל פן ופן שבה. ורק כאשר ניתן לכל מקבל חלקו המיוחד והעצמי, רק אז היא תורה שלמה.

וכמובן גם מימד הזמן קשור בקשר הדוק לכל ארוע. אותם ימי הכנה למתן־תורה, ימים שהיו צריכים להיות ימי משתה ושמחה. הנה רובם ימי אבל על תלמידי רבי עקיבא, לפי שלא נהגו כבוד איש ברעהו. גדולי תורה אלה לא חשו את התלות החיונית כל-כך של האחד בחברו, וההשגחה גלגלה את מותם דוקא לימים אלה, כדי לחנכנו, שאי אפשר לקבל תורה ללא הערכה הדדית, ללא הבנה בסיסית של המקבלים, במהות המתנה העומדת להמסר.

ואם ישאל השואל, מדוע לא נתקיימה בתלמידים גדולים אלה "אורך ימים בימינה..." (משלי ג טז), התשובה היא, שאורך ימים יש רק באותה תורה שניתנה בסיני! בתורה השלמה, המאחדת את כל ישראל כאיש אחד. כי התורה, שיש בה רק את חלקי שלי וכולם בטלים בפני, ברי, שגם חלקי תורתם בטלים עבורי, ונמצאת התורה שבידי מקוטעת וחסרה. ותורה מקוטעת, אינה מסוגלת להאריך את חיי בעליה, כי זו אינה התורה שניתנה בסיני. תורה חסרה מחסרת חיים.

הרחמן יזכנו להשיג את חלקי התורה המיועדים לנו, תוך כדי "פירגון" עד כדי אהבה לחלקי התורה של חברינו, והיה זה שכרנו. בעולם הזה ובעולם הבא בבחינת "היום לעשותם" (ס"פ ואתחנן) ומחר לקבל שכרם" (פרש"י שם).

 

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים