דברי תורה > חומש ויקרא > תזריע

תל חי לתורה - פרשת תזריע

ציון בדש

 במסגרת הנושאים של הפרשה על הטומאה והטהרה, מוזכרת גם ברית המילה:

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב ג).

ברית מילה זו, מקשרת אותנו עם אבינו הראשון - אברהם. הקב"ה כרת אתו את הברית לו ולזרעו אחריו (בפרשת "לך לך").

"...ואתה, את בריתי תשמר, אתה וזרעך אחריך, לדרתם" (בראשית יז ט).

היא גם מקשרת אותנו עם ההפטרה, שאנו קוראים בחג הפסח (יהושע ה ב):

"בעת ההיא אמר ה' אל יהושע, עשה לך חרבות צרים ושוב מל את בני ישראל שנית"?

לכאורה - הביטוי מאוד תמוה. וכי אפשר למול שנית? דהיינו פעם נוספת?

אלא מאי - אומרים חז"ל, שכאן הנושא יותר רעיוני ואין הכוונה למילה פיזית.

כאן מדובר על המילה המוזכרת בספר דברים (פרשת נצבים ל ו):

"ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך".

ומהו הביטוי "חרבות צרים"? לאמור - חרב, סכין מצור, מחלמיש, אך לא ממתכת.

ומדוע?

אפשר להשיב בלשון מליצית, שצור זה אברהם - אבינו הראשון.

בישעיה (נא א ב) נאמר: "הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם". והוא מיד מסביר בהמשך: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (הפטרת עקב).

מלבד זאת, גם בספר במדבר - בשירת בלעם נאמר: "כי מראש צרים אראנו" (במדבר פג ט), ורש"י מסביר: צורים - אלה האבות.

כי גם הסרת ערלת הלב קשורה לאברהם אבינו הראשון. והקב"ה מעיד עליו בזו הלשון: (בראשית יח יט):

"כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו". כלומר, למול את ערלת הלב.

קיימות, איפוא, שתי בריתות מילה, הפיזית והרוחנית, אשר קשורות זו בזו, וקשורות אף לאבינו הראשון. האחת - ברית פיזית, והאחרת - ברית רוחנית, כדי להסיר את האטימות, את הניכור, ולהיות ראויים לאהבתו יתברך. אולי זו גם הסיבה, שאנו מברכים את התינוק מיד אחרי הברית בזו הלשון:

"כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (שבת קלז).

כי שתי הבריתות - אחת הן.

הראשונה, הסרת הערלה הפיזית. דהיינו, השלמת יצירתו של הקב"ה, כפי שנאמר: (בפר' בראשית) "אשר ברא אלוקים - לעשות". שזו הזכות וגם החובה, שניתנה לנו להשלים - כביכול, את יצירתו של הקב"ה.

זכור גם הויכוח המפורסם בתלמוד, בין טורנוסרופוס הרשע לבין התנא הקדוש רבי עקיבא, בלשון זו הוא שואל את הרב: מדוע אנו מתקנים את יצירתו של הבורא ע"י ברית המילה: "האם יצירתו של הבורא אינה טובה יותר מזו של בשר ודם?!"

מה עשה רבי עקיבא? לקח גרגרי חיטה ביד אחת וגלוסקאות (לחמניות) ביד השניה. ואז, שאל אותו ר' עקיבא מה עדיף, יצירתו של הקב"ה - דהיינו החיטה, או יצירתו של האדם - דהיינו הגלוסקאות. כמובן שהשיב שהגלוסקאות עדיף.

והנוספת, ברית מילה רעיונית. כלומר, יש למול את ערלת לבבנו, כדי שנוכל להיות ראויים לאהבתו יתברך.

אבל הקב"ה כרת עמנו עוד שתי בריתות נוספות:

ברית התורה וברית ארץ ישראל ושתיהן נקראות מורשה!

"תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד). "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה. אני ה'" (שמות ו ח).

ואם תשאלו, היכן מופיע, ששתי המורשות האלה הן גם בריתות? הבה נוכיח זאת מתפילת שחרית שאנו מתפללים מידי בוקר הפסוק הוא בספר ישעיהו (נט כא):

"ואני זאת בריתי אותם, אמר ה'. רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה עד עולם".

זאת היא, איפוא, הברית על התורה.

"אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי וכו'" (נחמיה ט ז-ח).

זאת היא הברית על ארץ ישראל.

ולכן, מסרו היהודים את נפשם על מצוות ברית מילה, בתנאים הקשים ביותר, אולי אפילו על יותר מכל מצווה אחרת.

שמעתי על סיפור שהתפרסם בעבר, שבתקופה הקשה בברית המועצות של ימי סטלין, היה מוהל יהודי, שבמסירות נפשו מל יהודים בסתר.

והנה הגיעה לאזניו שמועה, שאנשי הבולשת הסובייטים, עלו על עקבותיו והא מואשם בהפרת חוק המדינה. הכין לו איפוא המוהל, טלית ותפילין, צרור קטן של מאכלים עמידים ועוד בגדים אחדים, כדי שיוכל להחזיק מעמד בקור הסבירי. כל ערב עלה על יצועו ופסוק קריאת שמע על שפתיו בידעו כי עלול לשמוע בכל רגע את נקישות אנשי הבולשת על הדלת, והוא צפוי להשלח לארץ גזירה.

והנה בלילה אחד, בשתים אחר חצות דופקים בדלת, הוא פותח את הדלת כאשר הוא כבר מוכן לכל דבר. ואכן ליד הדלת, עמד אדם בבגדי צבא עם דרגות של קולונל ואומר לו: בוא איתי!

המוהל מבקש רשות להתלבש וכעבור דקות אחדות הוא נכנס לרכב של הקצין. פליאתו היתה רבה, כאשר ראה שהנהג היה הקצין בכבודו ובעצמו.

שניהם נוסעים בלי להחליף מלה כארבע שעות, ורק לקראת שש בבוקר הם מגיעים לכפר קטן ונידח, הרחק ממוסקבה. שם, מביא אותו הקצין אל בית צדדי קטן, שבו מחכה להם אשה שכרעה ללדת לפני שמונה ימים עם תינוקה הקטן.

לתדהמתו של המוהל, פונה אליו הקצין ואומר לו: שמע, אני יהודי, ואני מבקש שתמול את בני!

בדרך חזרה, שואל המוהל את הקצין, מדוע הוא מסכן גם את חייו הוא ולא רק את חיי המוהל?

משיב לו הקצין ואומר: שמע, איני יודע כלום על היהדות, אבל את האות הזו, אבא השאיר בי כחותם לכל ימי חיי, והחלטתי שגם אני אעביר אותה לבני...

אם כן, איפוא, שומה עלינו לדעת כי כאשר אנו מלים את הערלה הפיזית, יש להשלימה ולהסיר גם את ערלת הלב.

דבר זה בהכרח מביא אותנו לברית השנייה שהיא התורה. ובזכות שתיהן - הברית של המילה והברית של התורה, אנו נזכה, בע"ה, גם לברית השלישית - ברית ארץ ישראל.

ואזי יקויים בנו הפסוק (מל"א ה ה) "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו"...


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים