דברי תורה > חומש שמות > בא

תל חי לתורה - חג פסח פרשת בא

ציון בדש

 פרשת בא, היא פרשת יציאת מצרים.

מיד לאחר נחיתת שלש המכות האחרונות במצרים, אשר גרמו וזרעו בהלה ומהומה בכל מצרים, קם פרעה בעצמו בחצות לילה, כדי לשלח את ישראל מארצו. בעצם היום הזה, יצאנו ממצרים ביד משה ואהרן - על פי ה'.

אין עוד מאורע, שמצוות רבות כל כך נועדו להנצחתו, כמו הנס של יציאת מצרים.

כרטיס הבקור של בורא עולם בפנינו - במעמד הר סיני, אינו מתייחס לבריאת העולם, אלא ליציאת מצרים.

"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ ב).

כל שאלות ארבעת הבנים - חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, מתמקדות במצוות הקשורות ביציאת מצרים. אין אנו פוגשים עוד נושא, או מצווה, או מאורע, שבו התורה מכינה אותנו מראש לשאלות של הילדים, ועוד נותנת לנו את התשובות מוכנות בפינו:

"ואמרתם זבח פסח הוא לה'..." (שם יב כז).

ואמור לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שם יג ח).

ואמרת אליו: "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" (שם יג יד).

את פתח לו, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר..." (שם יג ח).

כל השאלות לבנים, מוצעות רק סביב לארוע הזה.

אפילו קריאת שמע, פעמיים ביום - "בשכבך ובקומך", קשורה ליציאת מצרים. שכן היא מסתיימת בפסוק: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים". אנו מזכירים יציאת מצרים גם בלילות! לא רק ליל הסדר, לא רק שבעת ימי הפסח, לא רק כל המצוות הקשורות לביעור חמץ, לא רק קרבן פסח עצמו עם כל שלל המצוות סביבו, קשורים ליציאת מצרים, אלא גם מצוות התפילין, שאנו מניחים כל יום, מיועדת בפרוש להזכיר: "כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. והיו לך לאות על ידכה ולזכרון / ולטוטפות בין עיניך" (שם יג טז). הכל נעשה כדי להזכיר את יציאת מצרים.

אנחנו קשורים ליציאת מצרים גם במצוות פדיון הבן: "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה. לי הוא". זכר למכה האחרונה - מכת בכורות. הכל קשור למועד הזה.

עד כדי כך שרש"י (בראשית א א) מביא את מאמרו המפורסם של רבי יצחק, שכל התורה כולה לא היתה צריכה להתחיל מ"בראשית ברא", אלא מהפרק בפרשת השבוע הזה "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה, שנצטוו בה בני ישראל, עוד טרם יציאתם ממצרים. נמצא שהכל סובב והולך סביב יציאת מצרים.

לכאורה, בתאריך הזה של יציאת מצרים - ט"ו בניסן, עדיין לא נגאלו ישראל. נכון, יצאנו ממצרים. אבל הגאולה היתה עדיין רחוקה מאתנו. היינו עדיין מפרפרים בסכנת נפשות לעצם קיומנו. שלושה ימים ליציאתנו ממצרים, כבר נכנסנו לכף הקלע בין הפטיש והסדן. כאן מצרים רודפים אחרינו וכאן אנו מתקרבים אל הים, והזעקה בוקעת מפיותיהם של ישראל: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?! מה זאת עשית לנו"? (שם יד יא). התנפלות רבתי על משה!

חז"ל ממשילים אותנו ליונה, שנמצאת בתוך נקיק סלע. הנץ מחכה לה בפתח הנקיק, ובתוכו, נחש ארסי מאיים להטיל את ארסו ולהכיש את היונה. היא נמצאת, איפוא, כלואה בין ארס הנחש, לבין צפרני הנץ. כך גם אנו היינו בין הים מצד אחד, לבין חיל מצרים מצד אחר (שבת מט).

מדוע, איפוא, שלא ננציח, ולא נחוג, ולא נעשה את ליל הסדר, ואת כל המצוות הקשורות בחגיגה הגדולה הזאת בשביעי של פסח? למה בראשון של פסח? מדוע מיציאת מצרים? מדוע לא מקריעת ים סוף? והרי רק בו ביום הונח לנו מצרינו! לא זו בלבד שיצאנו מים סוף - בחרבה, וניצלנו מאימת הים. אלא גם "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (שמות יד ל - לא), (שם טו א). זה הזמן לחגוג חגיגות! זאת היא באמת סיבה למסיבה!

למה יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף, היא איפוא, הנקודה הבסיסית לשלל המצוות וההנצחות, העדויות והאירועים השונים, עם שאלות הבנים, עם כל הלילה של "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"?

הלוא יום צאתך מארץ מצרים עוד לא היתה גאולתנו! עוד לא היה סוף לסיפור!

התשובה היא, אולי לא היתה זאת גאולתנו השלימה מבחינה פיזית, אבל זו היתה פדות נפשנו מבחינה רוחנית.

ידועים דברי מדרש רבה על הפסוק מהפרשה: "...משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם, ושחטו הפסח" (שם יב כא).

בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח - מספר מדרש רבה - אמר לו משה: רבון העולמים! הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלוהיהם של מצרים הן?! כפי שנאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו"?! (שם ח כב).

איך אפשר לסכן את חיי בני ישראל ולשחוט את השה שהוא אלוהי מצרים?

אמר לו הקב"ה: חייך! אין ישראל יוצאים מכאן, עד שישחטו אלוהי מצרים לעיניהם. הודע להם איפוא, שאין אלוהי גויים ולא כלום!

כלומר, היה צריך כאן למסור את הנפש. להקריב את הקרבן הגדול הזה של הסתכנות, של חרוף נפש. כי אז יוכיחו בני ישראל, שהם ראויים לגאולה.

"בדמייך חיי". מסירות נפש של דם פסח ודם המילה - חיי, היא זכות קיום לעם ישראל.

הלידה הרוחנית שלנו היא לא בקריעת ים סוף, הלידה הרוחנית שלנו היא ביום יציאת מצרים. כי כאן גלינו נכונות בערב פסח - ב-י"ד בניסן בין הערבים, לשחוט את השה, שהוא אלהי מצרים. באקט הזה הוכחנו, שאנו אומה עצמאית - רוחנית, ריבונית, עם זקיפות קומה לאומית ולא כנועים יותר. זהו יום ההולדת שלנו. כי בו היינו מוכנים לפרוק מעלינו את השעבוד הרוחני, ולעלות לדרך חדשה של חרות רוחנית, ובהמשכה - גם חרות פיזית, ועליה לארץ ישראל.

אומר דוד המלך בספר תהלים (פז): "ולציון יאמר, איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". כי כל העולה לארץ ישראל, כמו נולד מחדש, וכל החיים לפני כן כמו לא נחשבים.

יום נכונותנו לצאת ממצרים, הוא יום ההולדת של האומה, יום התחדשותה הרוחנית. ואילו יום הכנס העם לארץ, זהו יום הולדתנו הלאומי. זהו היום, זהו "החדש הזה לכם ראש חדשים".


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים