דברי תורה > חומש שמות > כי תשא

תל חי לתורה - פרשת כי תשא

ציון בדש

 "...מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל - תרומה לה''" (שמות ל יג).

והשאלות:

מדוע דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?

מדוע ציין הכתוב: "עשרים גרה השקל", ושוב ציין מחצית השקל?

ראיתי בספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים זצ"ל, שממשיל את הוויכוח בין הקב"ה לבין משה בגין עשיית העגל במשל שלהלן.

אוהבו של מלך הפקיר בידיו של המלך עשר מרגליות. לימים, נפטר האהוב והשאיר אחריו בת. מה עשה המלך? לקח את הבת ועשה אותה למטרונה ותלה לה מחרוזת של עשר מרגליות על צוארה.

באחד הימים אבדה המחרוזת והמלך כעס עליה והחליט לגרשה. בא השושבין שלה והשתדל לפני המלך שלא יגרשה, אך ללא כל תוצאות. לבסוף אומר לו השושבין למלך, כי ידוע לו, שאביה של הבת הפקיד בידיו עשר מרגליות. אם כן אומר הוא: יבואו עשר אלה במקום עשר אלה.

גם כאן במעשה העגל, אומר משה לקב"ה, הרי ישראל עברו על עשרת הדברות. אם כן תבוא זכות עשרת הנסיונות שעמד בהם אברהם אבינו ויכפרו על עשרת הדברות. "זכר לאברהם..." (שם לב יג).

נשאלת אמנם כאן שאלת ביניים - והיא: האם הקב"ה אינו יודע את תשובתו של משה?!

האם הוא חייב לחכות עד שמשה ימציא לו את התירוץ הזה?!

אלא מהפסוק: "ועתה הניחה לי..." (שם לב י), אומרים חז"ל במדרש, שה' בקש ממשה, שיתפלל בפניו על עם ישראל, שימציא להם זכות, כי מכל דיבור של זכות על עם ישראל מפי צדיקים, נוצר מלאך מסנגר, אשר אין מדת הדין יכולה לעמוד בפניו. משל למה הדבר דומה?

לאב שנכנס עם בנו לחדר כדי להוכיחו ולהכותו על מעלליו. והנה המחנך בחוץ שומע שהאב צועק ואומר:

"הניחו לי ואכנו"! אומר המחנך לעצמו: רק האב ובנו נמצאים שם בחדר, ואם הוא אומר "הניחו לי ואכנו" הרי זה מפני שהוא מצפה ממני להכנס ולהשתדל בשביל בנו. כך, איפוא, גם יחסו של הקב"ה כלפי עם ישראל.

והראיה, הגמרא אומרת (במסכת שבת לב): "אלו הפרקליטין של אדם... ואפילו תשע מאות תשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות - ניצול. שנאמר, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. ויחננו, ויאמר, פדעהו מרדת שחת, מצאתי כופר" (איוב לג כב כג).

לכן, אומר לו הקב"ה: התפלל לפני, סנגר על עם ישראל, כדי שיווצר מלאך מליץ זכות.

באותה מידה, אין הקב"ה אוהב מי שמקטרג על עם ישראל - חלילה.

כי מי לנו גדול כמשה, אשר בשעת הדו-שיח בינו לבין הקב"ה בעת שליחתו למצרים, אומר לו הקב"ה: "ושמעו לקולך. ובאת אתה וזקני ישראל..." (שמות ג).

משה משיב (שם ד): "והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי כי יאמרו, לא נראה אליך ה'".

על זה אומר ריש לקיש במסכת (שבת צז): "החושד בכשרים, לוקה בגופו."

ממשיכה הגמרא ומספרת על הדו-שיח הנוסף בין משה לקב"ה: "אמר לו, הם מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים, דכתיב "ויאמן העם" (שמות ד לא), בני מאמינים דכתיב "והאמין בה'" (בראשית טו ו). אתה אין סופך להאמין שנאמר (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי." כמקרה הזה אנו מוצאים גם בהושע, כאשר אומר לו הקב"ה שחטאו ישראל, כדי שילמד עליהם זכות - ולומר: "בניך בני בחוניך, אברהם יצחק ויעקב וכו'". אך הושע לא אמר כך, אלא אמר לו: "העבירם באומה אחרת". אזי אומר הקב"ה: "מה אעשה לזקן הזה"?

אלא אומר לו, שיקח אשה זונה ותלד לו בנים זנונים ולאחר מכן אגיד לו שיישלחנה, ונראה אם אכן יעשה כך. אזי גם אני אשלח את ישראל - חלילה (פסחים).

הבה נחזור לעניננו הראשון; מדוע מחצית השקל, ומדוע נאמר גם שמשקלה או גדלה עשרים גרה.

אומר הקב"ה למשה: מלאכים טובים, שמסנגרים על עם ישראל כבר נוצרו מהסניגוריה שלך. ברם, ידעתי גם ידעתי, כי עם ישראל יחטא עוד במשך הדורות. גם יתכן שלא תהיינה לו זכויות או אולי לא יהיה צדיק הראוי לסנגר עליהם. במקרה כזה, אשתמש בזכות של אברהם שעמד, בעשרת הנסיונות, כדי לא להביא כליה - חלילה על עם ישראל.

ולכן במקרה של הכפרה בגין מעשה העגל, נסתפק במחצית השקל - שהוא עשר גרה (כי שקל שלם הריהו עשרים גרה), ויבואו עשר אלה לכפר על עשרת הדברות.

אמנם הקב"ה העמיד תנאי, שאם יחטאו שוב הוא יזכור להם גם את מעשה העגל - כאמור: "וביום פקדי - ופקדתי עליהם חטאתם".

בהמשך הפרשה נאמר, כפי שכבר הזכרנו לעיל: "ועתה, הניחה לי, ויחר אפי בהם..."

באחת הטענות של משה או אם תרצו באחד התירוצים, אומר הוא אל ה': לי אמרת "אנכי ה' אלקיך" וגם "לא יהיה לך אלהים אחרים", אבל לא להם, (כי זה נאמר בלשון יחיד). אבל הקב"ה עונה לו "ועתה הניחה לי".

דהיינו אומר לו ה' עזוב את ה-"לי" הזה, כי בסופו של דבר הוא בעוכריהם.

הכיצד?

יש מדרש שדורש את הפסוק (בתהלים סח) "כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ", כשם שכנפי היונה מגינות עליה, כך גם המצוות מגינות על עם ישראל (ועי' שבת מט).

ואם תרצה לומר, הרי ידוע לנו: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (שאין שכר מצוות בעולם הזה) (קידושין לט), נמצא לך פתח ממקום אחר.

אנו יודעים את ההלכה האומרת, שאם אדם שוכר פועלים, חייב לשלם שכרם בגמר יום העבודה, שנאמר (דברים כד טו): "ביומו תתן שכרו". ברם אם הוא שוכר באמצעות שליח, אין מוטלת עליו החובה הנ"ל (עי' ב"מ קיא). כך עונה הקב"ה למשה. אם אתה אומר שלך אני אמרתי, דהיינו באמצעותך, הרי שאין מגיע להם שכר על המצוות. ברם, אם תניח את ה-"לי", הריני מחוייב, איפוא, לתת את שכרם.

ואם תרצה לומר, שרק שתי הדברות הראשונות נאמרו ישירות לעם ישראל ואילו השאר ע"י (באמצעות) - משה, ולכן אין מגיע עליהן שכר. הרי תשובתו של הגאון הקדוש ר' יוסף חיים זצ"ל, מראה לנו את הדרך, איך לשלב את כל המצוות בכך שהיהודי מקבל עליו את אלקותו של הקב"ה, ואז יצא שכולם כאילו נתקבלו ישירות ממנו.

לכן חשוב מאוד לומר "לשם יחוד" לפני עשיית מצוה כלשהי, כדי לבטא, שאני מקיימה, בגלל שהקב"ה הוא אלוקי, והוא צווני לקיים את המצוות, ואני עושה לו נחת רוח בזה. "ועתה הניחה לי".

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים