דברי תורה > חומש שמות > משפטים

תל חי לתורה - פרשת משפטים

ציון בדש

 "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב כא).

מסופר על הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שאחד ממקורביו רצה להזמינו לסעודת שבת בביתו. השיבו רבי ישראל: "איני מתארח בשום מקום, בטרם אדע את הנהגת הבית והשולחן".

ספר לו האיש, שביתו מתנהל לפי כל הדורי ההלכה. בשר הוא קונה דוקא אצל קצב פלוני - המפורסם ביראתו. המבשלת היא אשה כשרה וצנועה, אלמנת תלמיד חכם ובת טובים. גם אשתו נכנסת ויוצאת ועינה פקוחה על כל דבר. בסעודת שבת בין מנה למנה - עוסקים בדברי תורה, מזמרים זמירות, וכך מאריכים על יד השולחן עד שעה מאוחרת.

אחרי ששמע רבי ישראל את כל פרטי הליכות הבית, הסכים לקבל את ההזמנה, בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים.

בלית בררה, קבל הלה את התנאי וקצר את מהלך הסעודה. אכלו מנה אחר מנה, אמר מעט דברי תורה, וקצרו אף בזמירות שבת. כעבור שעה, כבר הגישו "מים אחרונים" וברכו ברכת המזון.

עתה פנה בעל הבית לרבי ישראל בבקשה, שיסביר לו את נימוקו וטעמו לתנאי שהציב. רבי ישראל לא ענה דבר ובמקום זאת בקש לקרוא אליו את המבשלת האלמנה, ואמר לה: "אנא! סלחי לי על אשר עייפתי אותך הערב".

"כל הברכות תחולנה על ראש הרבי" - השיבה האלמנה, "הלואי שכבודו יתארח כאן בכל ליל שבת. הודות לרבי, הזדרזו הערב, ואני כבר משוחררת ללכת לביתי ולנוח"!

פנה רבי ישראל למארחו ואמר: "בתשובתה של האלמנה המסכנה הזו תמצא תשובה לשאלתך. אמנם הנהגתך נאה ויפה עד מאוד, אבל במה דברים אמורים? "אם אינה פוגעת באחרים"!

 

 

 

"אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך - לא תהיה לו כנשה. לא תשימון עליו נשך" (שמות כב כד).

פשוטו של מקרא ברור, שאסור להלוות כסף ליהודי ולחייבו בריבית.

ברם, יש הסברים נוספים:

אם כסף - תלוה את עמי. כלומר אם הקב"ה העניק לך כסף - עושר, אינך יכול להתעלם מעמי - מיהודי הזקוק לו.

אם כסף תלוה - את עמי. דהיינו, אם אתה מלווה כסף, הנך חייב לעשות זאת ליד עדים ולא להכשיל את הלווה ב"ולפני עור לא תתן מכשל" (פר' קדושים יט טו).

אולם, את העני - עמך. אם אתה עוזר לעני בצדקה, או גמילות חסד כלשהי, עשה זאת בינך לבינו בלבד. אל תתרברב במעשה זה. ממילא הוא נבוך כאשר הוא לוקח ממך, ולכן אל תוסיף עליו לחץ רגשי.

בברכת המזון אנו מבקשים "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם".

ראיתי בגליון "עלי באר" מעשה, באריה מלך החיות, שתש כוחו. הצבאים ברחו מפניו חיש קל ולא השיגם בזינוקו. הארי רעב, בשרו כחש, ולא נותר בו אלא עורו הדבוק לעצמותיו.

יום אחד השתרך בלא כוח בצידי הדרך, והנה לקראתו כלב גאה ויהיר, מפוטם ושמן.

הכלב פתח פיו בלעג ולהג: "שלום עליך, אדוני המלך! מדוע אתה דל אדוני המלך ומדוע רעות פניך? מוטב היה לך להסתפח אל חברת בני אדם, לשמור על חצרותיהם וטירותיהם, לשאת משאם ולהיות לעבדם, ואזי יהיה לך אוכל בשפע ככל אוות נפשך, במקום לרדוף אחר הרוח ולרעוב בלא כח?! למד ממני! אני לעבד הייתי, שמנתי ועביתי, וגם עת יאסרוני ברצועה, הנה ניתן לי מזוני - בשר שמן ועצמות"!

ענה הארי ואמר: "משמניך עיוורו את עיניך, עד שלא תבדיל בין כבודך לקלונך! טוב לי להיות חופשי ברעב וברזון, מהיות עבד נרצע על רוב מזון".

אכן, יש כאן מוסר השכל רב גדול. כל איש שיקר בעיניו כבודו, והוא נקי כפיים ובר לבב, יבין, שהאדם הפושט ידו להלוואה כדי לחיות חיי נחת והרחבה, הריהו "עבד לווה לאיש מלווה" (משלי כב ז), כי כמוהו ככלב המכניס ראשו בקולר, כדי לאכול עצמות ובשר בשפע.

כדאי הוא, איפוא, ללמוד מן הארי, שמוטב לרזות אך להשאר בן חורין.

וכבר אמר החכם: "ההסתפקות במועט שמונעת את בעליה מדלות, טובה מהון רב המביאו לבזיון ולשפלות"!

למדנו במסכת ביצה (לב ב): "תנו רבנן. שלושה חייהן אינם חיים, ואלו הן, המצפה לשולחן חברו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסוריו מושלין בגופו".

לכאורה, יש להבין, מדוע הדגישו כל המצפה לשולחן חברו (בלשון יחיד) ולא כל המצפה לשולחנם של אחרים (בלשון רבים)? ברם, המעשה הבא מיישב את השאלה.

מעשה בשני עשירים, שירדו מנכסיהם והגיעו עד פת לחם. בושו לפשוט יד בעירם, והחליטו לנדוד בדרכים ולקבץ נדבות בערים אחרות.

הגיעו לעיר אחת וחזרו על הפתחים. באו לבית אחד העשירים. נתן לאחד מהם מעת נחושת ולחברו העניק מאתיים דינרי זהב. ויהי אך יצאו מביתו, פרץ העני שקבל מאתיים דינרים בבכי מר.

תמה חברו: מדוע תבכה? והרי מזלך האיר לך פנים, וקבלת מאתיים דינרים! זאת ועוד. מדוע לא בכית כל הדרך עד כה, ורק כאן נפרץ סכר דמעותיך"?

ענה הלה ואמר: "השאלה האחת מתורצת בחברתה. איך לא שאלת כיצד העניק לי מאתיים דינרים ולך נתן מעת נחושת"?

"חשבתי לשאול אך נמנעתי מכך" - הודה חברו. "חששתי, שתחשוב שאני קמצן ומקנא בהצלחתך"!

 

"אומר לך איפוא", השיב - "דע שבימי עשרי, הייתי שולח לאדם זה סחורות רבות, והוא היה מקבל בעבורן דמי תיווך. אני הייתי הסוחר העשיר והוא המתווך. עתה הכירני ופתח את ידו. איך לא אבוש מפניו? הכיצד לא אבכה?"

האחרים שאני פושט יד לפניהם, איני מכיר אותם והם אינם מכירים אותי. אך לא כן כאן, כשאני מצפה לנדבת מכרים מימים ימימה".

אף אנו מבקשים: "רבונו של עולם, נא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם. לא חבר ולא זר, אלא לידך המלאה הרחבה העשירה והפתוחה".

 

 


"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא א). אנו יורדים השבוע, קצת ממרומי התהילה, ממעמד הר סיני - אודותיו קראנו בשבת שעברה, אבל המשכו למעשה בפרשתנו - פרשת משפטים.

גם הקריאה ההסטורית של "נעשה ונשמע", מקורה בפרשת השבוע (שכן בפרשת יתרו נאמר רק "נעשה").

המייחד את הפרשה, על חמישים ושלש המצוות שבה, היא הירידה לפרטים.

דוקא מתוך תשומת לב מיוחדת לדלת העם, לחלכאים ולנדכאים שבקרבנו. מדובר כאן על העבד העברי, על האמה העבריה, על העבד הכנעני, על מי שזקוק להלוואה מכיוון שאין לו את האפשרות להתקיים בכוחות עצמו. כמו כן מדובר על דיני נזיקים, דיני שומרים וכל הסוגיות של חיי היום יום נדונות כאן, בחיבור של "ו" החיבור אל השבוע הקודם.

אין כתוב "אלה המשפטים", אלא "ואלה המשפטים". אכן מביא רש"י את דברי חז"ל, מה הראשונים ניתנו בסיני (עשרת הדיברות), אף אלו האחרונים ניתנו בסיני.

אבל ההדגשה כאן, שזה ניתן בסיני, למרות הירידה לפרטים ולפרטי פרטים, ולמרות שמדובר בדברים כל כך פרוזאיים, צריך לקבל אותם באותה התלהבות, באותו חום, באותה התרגשות ובאותה יראת שמים שאפפה את כולנו למרגלות הר סיני. לכן אף אלו האחרונים מסיני, ובאותה תחושה יש לקבל אותם.

אנו נתקלים בתחילת הפרשה בשלוש מצוות, ואם תרצו לומר - שלושה איסורים, חמורים ביותר, אשר ענשם מוות בידי בית דין.

 א.         "ומכה אביו ואמו, מות יומת" (שמות כא טו).

 ב.         "ומקלל אביו ואמו, מות יומת" (שם יז).

  ג.          "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת" (שם טז).

שימו לב בבקשה. מכה אביו ואמו חייב מיתה, אבל בקלה שבארבע מיתות בית דין - בחנק.

מקלל אביו ואמו אף הוא חייב מיתה, אבל בחמורה מכל מיתות בית דין - סקילה.

כאן אנו לומדים דבר ממש מהמם "מכה אביו..." - הכוונה היא, עושה בהם חבורה, מכה עד זוב דם את אביו או את אמו - לא עלינו, הוא נידון למוות קל יותר מזה אשר מקלל אביו ואמו. כי כנראה שנזק העלבון, ההשפלה, האלימות המלולית, ההשמצה והקללה, גדול יותר, מתמיד יותר, חמור יותר, ולכן העונש על קללה, הוא עוד יותר גדול מאשר על מכה.

זה מלמד אותנו - קצת, על הווית עולמנו, על הצורך בשמירת הלשון, על הצורך מהמנעות מדיבור בוטה, שלא נדבר על גס ומעליב, משמיץ ומכפיש. ענשה של הקללה חמור איפוא - מההכאה.

ויש כאן דבר נוסף. "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת".

כאשר אתה קורא את הפסוק הזה, אינך יכול שלא להזכר בעשרת הרוגי מלכות. על מי מדובר שם? על רבי ישמעאל כהן גדול, על רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, על רבי עקיבא, על רבי חנינא בן תרדיון וחבריהם, אשר נהרגו כולם על קידוש-השם כקדושי עליון, בתקופה שלאחר חורבן בית שני. (אחינו האשכנזים, קוראים פיוט נפלא בתפילת מוסף של יום הכיפורים על עשרת הרוגי מלכות, "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" בנוסף לקינת "ארזי הלבנון" "אדירי התורה" בתשעה באב, העוסקת אף היא בעשרת הרוגי המלכות.) על מה - למעשה נענשו עשרת הרוגי מלכות? חז"ל מוסרים שבאו ואמרו להם, שהם צריכים לשלם עבור החטא של מכירת יוסף (כפי שנאמר בפרשתנו): "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת". מימי השבטים לא היו אנשים בשיעור קומה כשלכם. אתם הגדולים ביותר, הטובים ביותר, הנבחרים ביותר, ומבחינת כל ישראל ערבים זה בזה (שבועות טל), אתם חייבים לשאת בעונש על מכירת יוסף - כפי שאנו קוראים בהפטרת וישב (הפרשה בה אנו קוראים גם על מכירת יוסף) "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" (עמוס).

האם אפשר להבין את זאת? האם אפשר לקבל דבר כזה?

הם עצמם - ר' עקיבא וחבריו - לא הרגו, לא פשעו ולא עשו דבר שמגיע להם עונש כלל, ובודאי לא עונש מוות ועוד מיתה אכזרית כמו זאת שסרקו את בשרם במסרקות של ברזל או במוקד אש, כאשר היו אפופים בגוילים של ספר תורה, או כל מיתה משונה אחרת.

מכאן אנו מסיקים עד כמה אין אנו מבינים בשכר ועונש.

הנה השבוע נפלה עלינו מכה איומה, אסון כבד אירע לנו. כל בית ישראל הוכה השבוע, בקרבנם של שבעים ושלשת החיילים, אשר קפדו את חייהם - חיים כה קצרים ובטרם עת, בהתרסקות המסוקים מעל שאר ישוב.

השאלות "למה" ריחפו באויר. היו שניסו לתת תשובות ולהסביר, אבל אנחנו קטנה ידנו וקצרה לשוננו מלתת את התשובה.

ל מ ה ?

עובדה היא, בדיוק השבוע קוראים את הפסוק: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת". הנה עשרת הרוגי מלכות - כך נאמר לנו - כך שמע רבי ישמעאל כהן גדול מאחורי הפרגוד - "כי בזאת אתם נלכדים", בחטא של המכירה.

זה מראה רק כמה אנו גמדיים בהנהגתו של הקב"ה.

אולי אנו לוקים על שנאת חינם שיש בנו?

אולי חרב באה לעולם על עיוות הדין?

אולי על חילול שבת?

ואולי אנו משלמים על חטאים של אחרים והקב"ה מעניש אותנו בגלל הערבות ההדדית?

והנה רק לפני מספר מועט של עשרות שנים, ניספו מליונים מאחינו בשואה הגדולה ביותר שהיתה בכל הזמנים, בצורה האכזרית ביותר. האם אנחנו יודעים את התשובה - למה? לא!

אם עשרת הרוגי מלכות היו צריכים לכפר על חטא מכירת יוסף, מי יודע מה הסיבה למכות אשר הוכה דורנו. אבל בדבר אחד אנחנו מתנחמים, כי עשרת הרוגי מלכות - כיפרו, והם עצמם נחשבים לקדושי עליון, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כך קדושי השואה, וכך הבנים שנפלו השבוע, כל אלה, שנפלו חלל על מערכת הגבורה וההוד, של מסירות נפש וקידוש ה' בהגנת העם והארץ.

הקב"ה ינחם את שברנו שהיה השבוע גדול כים, ויקיים בנו את הבטחת הנביא ישעיהו: "לא ישמע עוד חמס בארצך, שד ושבר בגבוליך, וקראת ישועה חומתיך ושערייך תהילה" (ישעיהו כח  יח).



"אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך..." (שמות כב כג).

במכילתא, אומר ר' ישמעאל: כל "אם" שבתורה רשות, חוץ מזה ועוד שניים.

שואל, איפוא, בעל "אור החיים" הקדוש: מדוע בכל זאת נוקט הכתוב בלשון: "אם?" לכאורה, היה לו לנקוט "כסף תלוה את עמי!", שהרי למעשה אין זו רשות אלא חובה מדאורייתא, ולפיכך המילה "אם" עוד מטעה את מובן הכתוב.

אלא משיב רבנו חיים בן עטר זצ"ל, שכל יהודי יש לו צנור של שפע המחובר לעליונים, שדרכו ובאמצעותו, הקב"ה מרעיף עליו פרנסה וכלכלה כפי שהוקצב לו.

ברם, בשל התנהגות זו או אחרת של המקבל, נגרמות סתימות בצנורו של אותו יהודי ואין מידת הדין מאפשרת להעביר לו את מזונותיו.

אבל אנו יודעים, שהקב"ה רחום וחנון! כפי שכתוב: "ורחמיו על כל מעשיו."

ועוד, שלש פעמים ביום אנו מזכירים בתפילה: "מכלכל חיים בחסד".

לכן, מערים הקב"ה על מידת הדין ומעביר את פרנסתו של אותו יהודי באמצעות צינור של אדם אחר.

יוצא, איפוא, שאם יש לך כסף מעבר ל-"לחם לאכול ובגד ללבוש", (בראשית כח כ) הרי זה שייך לעני אחר, אשר בשל התנהגותו לא קבל את מנתו ישירות - אלא דרכך.

לכן צריך, איפוא, לקרוא את הפסוק כך:

"אם כסף?" (אם יש לך יותר מדי כסף?) אזי "תלוה את עמי!"

מדוע? משום "את העני - עמך!" (חלקו של העני הוא עמך, הוא מופקד ברשותך).

 

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים