דברי תורה > חומש שמות > יתרו

תל חי לתורה - פרשת יתרו

ציון בדש

 פרשת מעמד הר סיני, המעמד הנשגב ביותר שהיה לעם ישראל, נקראת דוקא על שם, "יתרו".

הבה נייחד משפטים אחדים לדמותו של יתרו.

זה האיש אשר נכתב עליו "וישמע יתרו..." (שמות יח א) ורש"י במקום שואל מה שמועה שמע? ומשיב: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

והשאלה הנשאלת היא: וכי רק הוא שמע?! הרי נאמר בשירת הים: "שמעו עמים ירגזון..." (שם טו יד). ואחרי ארבעים שנה אומרת רחב: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם" (יהושע ב י).

אבל אני - חותנך יתרו בא אליך, להסתפח על עם ישראל במדבר, ולהכריז "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלק' כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח יא). מידה כנגד מידה גמל אלוקי ישראל למצרים, אשר רצו להטביע אותנו ביאור והם עצמם טובעו בים סוף.

היחידי שהסיק, איפוא, את המסקנה והיה מוכן להקריב את כהונתו במדין בגלל חפושיו אחרי האמת ולהגיע ולהסתפח לעם ישראל במדבר, זהו יתרו כהן מדין חותן משה.

זוהי דמות מאירת עיניים, עד כדי כך, שכאשר נשמע בפרשת בהעלותך בספר במדבר, כאשר בא יתרו אל משה ואומר לו: אני הולך אל ארצי ואל מולדתי, מפציר בו משה ואומר לו: "אל נא תעזב אתנו, כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים" (במדבר י לא).

זה לא היה בגלל שמשה צריך את יתרו כסייר, או גשש, או מורה דרך. כי לשם כך הן היה עמוד הענן, אשר הלך לפניהם לנחותם הדרך ולילה עמוד אש להאיר להם.

מה זה - אם כן, "כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים"?

יש לזה משמעות רוחנית!

אתה - יתרו מכיר את הקשיים שלנו במדבר. אתה ראית את העם עומד עלי מן בוקר עד ערב, כי יש להם כל מיני דין ודברים, תלונות וקיפוחים. אתה מכיר כבר את נפש העם שלי.

אם כן, "והיית לנו לעינים..."

תן לנו דוגמא ומופת, שנוכל להצביע עליך ונאמר: שורו, הביטו וראו את יתרו חותני! הן היה כהן מדין - כומר לעבודה זרה, ובכל זאת עזב את הכל משום שהוא הכיר, כי ה' הוא אלוקי האמת.

הוא לא שוחרר ממצרים, הוא לא נולד שם כעבד דור רביעי, והוא בכל זאת מכיר באלוקי ישראל.

אתם בני ישראל על אחת כמה וכמה חייבים להחדיר את ההכרה הזאת בלבותיכם.

על כן מבקש משה מחותנו: "אל נא תעזב אתנו".

אני צריך דמות כמוך, מאירת עיניים, עמוד אש ההולך לפני המחנה מבחינה אנושית, לתת דוגמא ומופת לעם שלי.

עם כל זאת יש משהו עמוק בטבע שאותו אי אפשר כנראה לעקור.

הגמרא אומרת (ורש"י מביא את זה במקום) על הביטוי מפרשת השבוע: "ויחד יתרו" (שמות יז ט), שהוא סובל שתי משמעויות. המשמעות הפשוטה לשון חדוה, כאשר הוא שמע על הנסים שנעשו לישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. או, שהכוונה "ויחד", נעשה בשרו חדודין חדודין, כאשר שמע על סופם של פרעה ואנשי מצרים שרדפו אחרי בני ישראל וטבעו בים סוף.

אכן חז"ל למדונו, שאפילו לדור עשירי של גר, יש עדיין מהשרשים מבית אבי אביו - מביתו הנכרי, ועל כן יש לו יחס מיוחד לנכרים, שליהודי מלידה - אין.

עובדה מעניינת היא, שכאשר משה רבנו מספר את האירועים לחותנו, הוא מספר לו בעקר שני דברים: "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, על אודֹת ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, ויצילם ה'" (שם יז ח).

שני דברים מספר משה לחותנו: מצד אחד את אשר עשה ה' לפרעה ולמצריים בגלל יחסם לבני ישראל. דהיינו, עשר המכות, קריעת ים סוף וטביעת אנשי מצרים בתוכו.

ומצד שני הוא מספר את כל הניסים והנפלאות אשר עשה ה' לישראל אשר ניצלו, ועוד המן, השליו, הבאר המתגלגלת, עמוד הענן ועמוד האש, ענני הכבוד, וקריעת ים סוף עצמה. אבל, "ויחד יתרו", על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים".

הוא אינו שמח על מה שנעשה למצרים, הוא אינו שמח על דם, צפרדע, כנים, ערוב, ועוד. הוא שמח רק על דבר אחד: מבחינה הומנית, אני שמח, על אשר ניצלתם ויצאתם ממצרים. "ויאמר יתרו (הוא מדגיש רק) ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" (שם יז י).

אבל אף מלה אחת על הפורענות שעשה ה' למצרים. כי בכל זאת יסודו מבית (והוא עצמו כומר) של עבודה זרה.

זה מדגיש אולי, שבפתח הפרשה, בין הזימון של יתרו להופעתו במדבר, מספרת לנו התורה, שמופיע יתרו עם צפורה אשת משה ועם שני הבנים, "שם האחד גרשם, כי אמר, גר הייתי בארץ נכריה, ושם האחד אליעזר, כי (אמר) אלקי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה" (שם יח ג - ד).

תשאלו מדוע שמות הבנים אינם בסדר הפוך?

והרי מבחינה היסטורית, תחילה ניצל משה רבנו, מחרב פרעה. הרי הוא ברח ממצרים אחרי הריגת המצרי. לכן היה צריך לקרוא לבנו הבכור אליעזר, דהיינו "אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (שם).

ומשה קורא דוקא לראשון "גרשם" - "גר שם", "גר הייתי בארץ נכריה" - בארץ מדין?!

והרי תחילה ניצלת, קודם תודה לקב"ה על שהציל אותך מחרב פרעה!

לכן סדר השמות היה צריך להיות הפוך. אליעזר תחילה ואחר כך גרשם. ואילו סדר השמות הוא הפוך תחילה הוא מזכיר את הגרות בארץ נכריה ורק אחר כך הוא מנציח את נס ההצלה שלו בשם אליעזר.

ברם, הרעיון הוא כך. משה פחד פן יהיה לו טוב מדי בגלות, שהוא ירגיש נח מאד בבית יתרו, שקבל אותו בזרועות פתוחות כאחד מחסידי אומות העולם, עוד בטרם נתגייר.

אבל כיוון שמשה רבנו חשש פן יבחר בגלות כבמקום מבטחים, ויכריז "...פה אשב כי אויתיה" (תהלים קלב יד), וכדי להזכיר לעצמו ולמשפחתו החדשה, שהוא כאן בנכר, קורה את שם בנו הראשון "גרשם" "גר שם", לאמר: "גר הייתי בארץ נכריה".

אין זה ביתי, אין זאת מולדתי, אני בא מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, ויום יבוא ואשוב הביתה. ורק אחרי שנולד בנו השני הוא מנציח את ספור ההצלה שלו - ויכריז: "אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".

אף על פי שיש בית חם, בית עם אמונה, אבל הוא בית שיסודותיו בנכר, ולכן אני חייב להדגיש, תחילה לעצמי ואחר כך לאשתי ולכל משפחתי, כי גר אני כאן - זו ארץ נכריה.

וזוהי מסקנה מעניינת ביותר, כיצד אנחנו צריכים להטביע בנו את ההדגשה הזאת, שגם תפוצה וגם גלות הן דבר ארעי ושהמגמה היא - חזרה לארץ אבות.

 

 

 

 

 

 

 

במקומות רבים בתורה, אפשר למצוא את הצורך ואת החיוניות של הקשר, אשר בין המצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שבין אדם לחברו.

כמובן, שהמקום המרכזי לכך הוא בפרשה זו, פרשת מעמד הר סיני ומתן תורה.

הבולט ביותר הוא עשרת הדברות, אשר כדאי לשים לב לתופעה, שמתחילים במלה "אנכי" ומסתיימים במלה "לרעך."

ללמדך, כי מ-"אנכי ה' אלוקיך", שבא לרמוז על מצוות שבין אדם למקום. ועד "אשר לרעך", מצוות שבין אדם לחברו, הכל מקשה אחת ואין להפריד בין שני סוגי המצוות הללו.

לכן המלה, "הלוחות" כתובה בדרך כלל בתורה - "לוחת", כעין לוח אחד ולא לוחות בלשון רבים. אם כי הקרי הוא כמובן לוחות.

אף על פי, שבחלק הראשון יש ריכוז של מצוות בין אדם למקום: "אנכי ה' אלוקיך... * לא יהיה לך... * לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא...* זכר את יום השבת לקדשו...".

ואילו בחלק השני, כל הלאוין שבין אדם לחברו: מ"לא תרצח" עד ו"לא תחמד."

הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך...", יש בו שילוב בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

כי האבות והאמהות, הינם שותפים לקב"ה ביצירת חיים חדשים (שלושה שותפים הם באדם).

כך שהלוח הימני, אשר עיקרו בין אדם למקום, והלוח השמאלי, שכולו בין אדם לחברו, מֻקָּשים הם, מושווים הם ומחוברים ליחידה אחת שאינה נתנת להפרדה. מ"אנכי" ועד "לרעך."

בפרשת יתרו, הדבר בא לידי ביטוי באמצעות פסוק נוסף, על דרך הדרש.

כאשר יתרו רואה את משה רבנו יושב מהבוקר עד הערב לשפוט את העם, שואל אותו חותנו: "... מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב" (שמות יח יד).

"ויאמר משה לחתנו, כי יבא אלי העם לדרש אלקים * כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו.. "(שם יח טו-טז).

נמצא בספרי הדרש, כי משה רבנו השיב ליתרו ואמר: "הבט, חותני! בתורתנו קיימים שני סוגי מצוות. מצוות שבין אדם למקום וכאלו שבין אדם לחברו.

יש אצלנו אנשים, שבמצוות שבין אדם למקום, מקפידים ומחמירים על קלה כבחמורה.

"כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים" (שם).

בכל מה שקשור באלוקים הם באים אלי לדרוש, לחקור איך הדין מה ההלכה אומרת, האם הדבר אסור או מותר.

ואילו בין אדם לחברו, לא כל כך שואלים ורבים אינם מקפידים.

למשל: על לשון הרע, על רכילות, על מחלוקת או על קצת מרמה במסחר, כאשר יש להם ריב או ויכוח אזי באים אלי. "כי יהיה להם דבר בא אלי".

רק בדיעבד הנושא מופיע אצלי. ואזי אשפוט "בין איש ובין רעהו."

חבל שאינם באים תחילה, כדי לדרוש במערכת היחסים שבין אדם לחברו.

כי אם היו באים אלי תחילה לשאול: אם בנושא זה מותר או אסור, ואם בעסק זה חייב או פטור, ייתכן שלא היו כל כך הרבה סכסוכים. וממילא לא היו משפטים רבים כל כך.

זהו, איפוא, ההבדל!

בנושאים שקשורים לאלוקים, הם באים אלי קודם לדרוש, הם באים מלכתחילה. ואילו בנושאים שקשורים בין אדם לחברו, כשיהיה להם דבר (סכסוך או מריבה), אזי מביאים אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו.

זה גם מסביר את התופעה המעניינת, שכבר במדבר, מונו שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.

יחד, מגיע מספרם לשבעים ושמונה אלף ושש מאות שופטים.

שימו לב. עם של שש מאות אלף גברים, כבר היה צריך מספר כה גדול של שופטים.

כל זאת, כשעוד לא היתה ארץ, כי היינו במדבר, לא היו ירושות ולא היה על מה להתקוטט, וכבר היה מספר כה עצום של שופטים, שעסקו בהשכנת שלום, לאחר שמשה רבנו לא היה מסוגל להשתלט בגפו על המצב הזה.

לצערנו, כבר מימים ימימה, הקפדנו יותר על המצוות שבין אדם למקום וזלזלנו פה ושם על אלה שבין אדם לחברו, דבר שגרם לעודף של מריבות ושל מחלוקות.

הקפדה על המצוות שבין אדם למקום ולא על אלה שבין אדם לחברו, אין זו תורת ישראל. תורתנו דורשת שלימות במערכת היחסים שבין אדם לקונו, בדיוק כמו בזו שבין אדם לרעהו.

 

 

 

 

 

 

 

 


יש נושא אחד מרכזי המבצבץ ועולה מתוך מספר פסוקים בפרשה- והוא: הכרת הטוב.

אנו קוראים את עשרת הדברות ומוצאים שם שני צוויים, אשר צמודים ושלובים זה בזה לאורך כל התורה כולה.

מצוות השבת, ומצוות כבוד אב ואם.

"זכור את יום השבת לקדשו", ואחרי זה "כבד את אביך ואת אמך." (שמות כח ז - יא).

גם בפרשת ואתחנן. אנו חוזרים על כך: שמור את יום השבת, ושוב צמוד ל-"כבד את אביך ואת אמך" (דברים ד יב טז).

גם בפרשת קדשים (בספר ויקרא יט) יש שילוב בין שתי מצוות עשה יסודיות אלה: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו."

המלים בעשרת הדברות - כאשר צווך ה' אלקיך, באו במפורש לכוון אותנו לעובדה ששתי מצוות אלו: כיבוד אב ואם ומצוות השבת, נתנו לנו במשותף עוד לפני מעמד הר סיני.

הדבר מובא בפרשת בשלח (שמות טו כה) "...שם שם לו חק ומשפט, ושם נסהו". וחז"ל מפרשים, שכבר במרה נצטווינו בין היתר, גם על השבת וגם על כיבוד אב ואם.

מהו, איפוא, המשותף לשתי מצוות אלה? מדוע הן תמיד שלובות זו בזו בכל הצווים שבתורה וזה כל כך עקבי ובולט לעין?

שתיהן עוסקות בהכרת הטוב.

בריאת העולם, שבלעדי זאת לא היינו קיימים, לא היה לנו על מה להתבסס ולהתקיים - לא כעם ולא כיחידים.

לכן אנו מציינים ביום השבת את העובדה, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן, ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שם כ יא).

"וינח ביום השביעי..." לכן אנו חייבים ללכת בעקבותיו של רבונו של עולם, לנוח מששת ימי המלאכה - ביום השביעי.

בעצם קיום השבת, יש משום הכרת הטוב והתודה לבורא עולם, יוצר האדם, הוא אשר קדש אותנו והוא אשר קדש את השבת.

בכבוד אב ואם, בודאי יש משום הכרת הטוב. כי על שום מה אנחנו מכבדים את ההורים, אם לא על שום היותם השניים השותפים לקב"ה בבריאתינו?

שלשה שותפים באדם אביו, אמו והקב"ה (נדה ל).

כאשר אני מכבד את השבת, אני מכיר טובה למי שברא את העולם, למי שברא אותנו ולמי שקדש את השבת.

הנה המשותף לשמירת השבת ולמצוות כבוד אב ואם, כולם נובעים מהכרת הטוב.

תודה לקב"ה, השותף העליון לאבא ואמא ביצירתי, בורא העולם היחיד האחד והמיוחד.

זה המשותף - הכרת הטוב.

הרעיון הזה, של הכרת הטוב כיסוד בעשרת הדברות, במצוות שבת ובמצוות כיבוד אב ואם, נמצא גם בתחילת הפרשה לנגד עיניו של יתרו:

"מה שמועה שמע יתרו ובא"? מביא רש"י את דברי הגמרא במסכת זבחים.

"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק!"

דבר מעניין מאוד עמד כאן לעיני יתרו. אם ננסה לרגע להכנס לעורו ולחשוב במקומו, אולי נבין בדיוק.

הוא כהן מדין, נמצא במרחק, לבו נמצא עם ישראל. סו"ס יש לו את משה העומד בראש החץ של כל המבצע האדיר הזה, של יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכו'. אבל הוא עצמו אינו שייך לכל העניין. הוא נטע זר ועדיין לא הגיע אל המדבר להסתפח.

הוא בודאי שאל את עצמו את השאלה הבאה: תמוה הדבר. כאשר צריכים להלחם בעמלק, אומר משה אל יהושע: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק...", ובהמשך, "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז ט יג).

כלומר, היהודים האלה - בני ישראל, יודעים את סוד הלחימה, למרות שאין להם נסיון צבאי, למרות שרק עתה יצאו ממצרים, למרות שזנב את "כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע", כפי שהתורה עתידה לומר בפרשת כי תצא בספר דברים. בכל זאת משה מצווה על יהושע להלחם והוא מדביר את עמלק במלחמה. לעומת זאת, כאשר פרעה מתקרב, ובני ישראל עומדים בגבם אל הים, והיו ביניהם כת כזאת, אשר חשבה: הבה נמות לפחות בכבוד ונצא להלחם! לא נזרוק את עצמנו הימה ולא נכנע מפני מצרים. הבה נלחם! אומר משה רבנו אל העם: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שם יד יד).

גם אנו במקום יתרו היינו שואלים את אותה השאלה:

מדוע נגד עמלק יוצאים להלחם ועושים זאת בהצלחה גמורה, ואילו בחזית נגד מצרים, "ה' ילחם לכם", ובני ישראל עומדים באפס מעשה עד שהגיעו מים עד נפש. את עשר המכות במצרים ה' מנחית. קריעת ים סוף וטביעת מצרים - ה' מבצע. אבל אנו, לא נלחם ולא נכה בהם.

אכן יש כאן משום הכרת הטוב!

למצרים אנו חייבים. סוף סוף הרי מצאנו מקלט בארצם. "... לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" - אומרת התורה מאוחר יותר (דברים כג ח).

משה אינו מכה את היאור, כי היאור עזר לו להסתתר כאשר היה בתבה. משה אינו מכה את החול ואילו אהרן עושה זאת. כי החול עזר לו להטמין את המצרי שהרג.

יש יסוד ובסיס איתן ביהדות להיות משלם טובה תחת טובה ולא רעה תחת טובה - חלילה. גם כאשר מדובר בדומם ועצמים כמו יאור - ים או חול. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבני אדם. אפילו כאשר הם גויים ואפילו כאשר הם כמו המצרים - "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח יא).

את זאת ראה יתרו - "...ויאמר, אני חתנך יתרו בא אליך" (שם יח ו).

אל עם כזה, שיודע את העקרון המוסרי, של הכרת הטוב. לא רק כלפי הקב"ה במצוות השבת, אלא גם כלפי הוריו במצוות כבוד אב ואם, ואפילו כלפי שונאיו - את הטוב הוא אינו שוכח.

אכן זהו עם שראוי לכבוד!

עם שהקב"ה הכריז עליו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם יט ו).

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים