דברי תורה > חומש שמות > בא

תל חי לתורה - פרשת בא

ציון בדש

 בפרשה זו, אנו קוראים על סיפור יציאת מצרים המתממש לנגד עינינו. הייתי רוצה למקד את תשומת לבנו, לפסוק אחד מתוך כל הפרק המצווה על קרבן פסח בפרשה זו.

כל אחד מאתנו נצטווה לאכול - ולו כזית - מן הפסח בליל חמשה עשר בניסן. ליל יציאתנו ממצרים.

אולם, אומרת התורה: "זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב מג).

מאוחר יותר כתוב גם: "וכל ערל לא יאכל בו" (שם מח).

דהיינו אפילו ישראל, אם אינו מהול, אסור לו להשתתף בקרבן הפסח.

מיהו איפוא אותו בן נכר, שלא יאכל בו?

אם ערל, כבר נזכר בפרק נפרד, מיהו אותו בן נכר?

בעל אור שמח ומשך חכמה אומר: בודאי לא התכוונה התורה לדבר כאן אל הגויים. כי התורה לא ניתנה לגויים. שאם כך, יכלו לקבל את הפסוק הזה ישירות אליהם.

בודאי לא נתכוונה התורה שנמנע מלתת לגויים לאכול מקרבן פסח. כי אזי היה צריך להיות כתוב: לכל בן נכר לא תאכיל!

אם כן מי הוא איפוא, אותו בן נכר המוזהר לבל יאכל בו? אל מי התורה מדברת כאן?

מתרגם לו אונקלוס: "כל בר ישראל דישתמד לא יכול בה". כלומר, מדברים כאן באדם שנולד כיהודי. לאב ואם יהודיים, אלא שיצא לשמד.

רש"י זצ"ל מסביר: "כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים", דהיינו מרד בקונו, יצא לתרבות רעה והוא מתנהג כנכרי - כזר, לאביו שבשמים, לתורה ולמצוות. לבן נכר כזה, ישראל שיצא לשמד, אין חלק בקרבן הפסח.

נשאלת השאלה, מדוע בליל יום הכפורים, כאשר אנחנו מתחילים בתפילת "כל נדרי", אנו אומרים בפירוש את ההיפך:

"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום... אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"?

גם בכל תענית צבור - אומרת הגמרא, חייבים לצרף את פושעי ישראל, ממש ננקטת לשון חריפה זו - פושעי ישראל.

אזי ביום הקדוש - יום הכפורים, עם העבריינים. בכל תענית צבור (נניח כשיש בצורת) מצרפים פושעי ישראל לתענית. מדוע דוקא בחג הפסח, כשיושבים לאכול כזית מקרבן הפסח, כל בן נכר - בר ישראל דישתמד - בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, לא יאכל בו? ישנה תשובה פשוטה ביותר. היא גם כנה ואמיתית. זה תלוי למה הוא מצטרף - אותו בן נכר שנתנכר למורשת אבותיו.

אם הוא בא להצטרף ליום הכפורים, והוא בא להכות על חטא, והוא בא לומר "אשמנו, בגדנו וכו'", הוא בא להתפלל "כי ביום הזה יכפר עליכם", והוא מגלה סימנים של חזרה למקורות, אזי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. אנו מראים לו את הפתח הפתוח, כי ה' פותח שער לדופקי דלתותיו.

אם בתענית ציבור, הוא רואה את עצמו כחלק מהציבור, הוא בא להתענות, הוא בא להסתגף, הוא מוכן להקריב, הוא מוכן לוותר על יום של אכילה וכל יתר התענוגות ולהיות חלק מישראל, כי הוא משתתף בצרתם, אזי אנו מצרפים אותו כאח לכל עם ישראל.

אולם, זה שבתעניות עומד מנגד, בוויתורים ובהקרבה ובמסירות הנדרשים לקיום מצוות הוא עומד מן הצד, באופן סלקטיבי הוא בוחר מה שנוח לו, וכשאנו יושבים מסובים חגיגית לאכול כזית מן הצלי, כאן הוא מוכן להשתתף, כאן הוא מוכן להיות חלק מהמשפחה או מהחבורה, אומרת לו התורה: "כל בן נכר לא יאכל בו!" כי לגאולתם של ישראל הוא מוכן להצטרף. ברם לתעניותיהם, לסבלותם ולהרהורי התשובה שלהם עומד הוא מן הצד וניצב מרחוק. עכשיו שמדובר בגאולה, ובהשתתפות בסעודת החג, מוצא הוא את עצמו כחלק מהמשפחה. באופן כזה אי אפשר להצטרף למשפחת בית ישראל. רק אם הוא שותף גם לסבל וגם לצער ואזי אומרים לו: בוא! ברוך הבא!

אבל אם הוא נוהג אחרת, "כל בן נכר לא יאכל בו!"

הדבר גם מסביר, מדוע לא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה או לא יקבלו לעתיד לבוא בימות המשיח, כפי שמופיע בתלמוד במסכת יבמות.

כי כל הבא להתגייר בשעה שקשה להיות יהודי, והוא יודע את הסבל והקושי הכרוכים בכך, ואף על פי כן הוא אומר: "עמך עמי ואלקיך אלקי" (רות א טז) הוא מתקבל בזרועות פתוחות. כמו רות המואביה, שבאה להתגייר בזמן שיש רעב בבית לחם. היא אלמנה וחמותה נעמי אלמנה, והיא יודעת שלא באה לרדות דבש כאן, ובכל זאת היא אומרת "אלקיך אלקי", מצרפים אותה בשמחה גדולה.

אבל כאשר מישהו עומד מנגד בעת סבלנו, ורק כאשר הוטבו התנאים ולפי החישוב כדאי לעלות לישראל, הוא מוכן להיות חלק מהענין בלי קבלת עול תורה ומצוות, אי אפשר לקבלו. כי גם את זאת אנו למדים מהלכות הפסח.

 

 

 

"ויקרא משה לכל זקני ישראל, ויאמר אלהם, משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם, ושחטו הפסח" (שמות יב כא).

לאחר שמשה מצווה את עם ישראל לקחת את הצאן כדי לשחוט את הפסח, הוא גם מסביר להם שמצווה זו היא נצחית. "ושמרתם את הדבר הזה, לחק לך ולבניך עד עולם" (שם כד).

ברם, הוא מזהיר אותם כי יבוא יום דוקא בארץ, יקום דור של בנים, אשר לא ישאלו שאלות של התעניינות, אלא יכריזו הכרזות רטוריות בלא לצפות לקבלת תשובות.

"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם" (שם כו). את עצמם הם מוציאים מהכלל, ולמצוות ה' יקראו "עבודה", דהיינו טורח מיותר.

אכן בשורה מאד "משמחת", לדור הנכסף לקבל את התורה והעומד להכריז ללא עוררין: "נעשה ונשמע!"

מהי התשובה שמכין לנו משה?

"ואמרתם, זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ויקד העם וישתחוו" (שם כז).

פסיחה זו של הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים, באה לבטא את ההבדל העמוק שבין ישראל למצרים - סגולת ישראל.

כי בימים ההם גם בני ישראל עבדו עבודה זרה. אבל בכל זאת, בזכות דם הפסח ודם ברית מילה, לא נתן הקב"ה למשחית לבוא את בתיהם לנגוף, וכפי שהענין מתבטא בדברי הנבואה (הנאמרים בליל הסדר): "ואמר לך, בדמייך חיי!" (יחזקאל טז ו).

והתשובה הפשוטה לבן הרשע היא: אם תרצה או לא תרצה - גם אתה חלק מסגולת ישראל. והעובדה: הנך בארץ ישראל ונגאלת בעל כרחך!

ברם, לכאורה מפליא הדבר, איך השאלה פותחת במלה "והיה" שהיא לשון שמחה (מגילה י) והרי אין זו בשורה טובה שמשה מבשר להם כי יקום דור כזה!

יתרה מזאת: נאמר "ויקד העם וישתחוו" (שמות יב  כז), כאילו הם מודים על הבשורה.

רש"י מסביר: הם הודו על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם.

כי יש לזכור, שהדברים נאמרים לעם שהוא דור רביעי לעבדות מצרים, דור שלקחו מבניו להשלים את מתכונת הלבנים, דור שהכריזו עליו: "כל הבן הילוד, היארה תשליכהו" (שם א כב).

לכן, השמחה כאן היא על הבטחת הבנים שיהיו להם ועוד אף יחיו בארץ ישראל.

ואם תאמר, והרי הבנים הללו רשעים הם?

ברם, התשובה היא, כפי ששנינו במסכת קדושין (לו א), בדיון בגמרא בין רבי יהודה לרבי מאיר האומר: "בין כך ובין כך קרויים בנים", שנאמר: "בנים סכלים המה" (ירמיהו ד כב); "בנים לא אמן בם" (דברים לב כ); "זרע מרעים, בנים משחיתים" (ישעיהו א ד); "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני א-ל חי" (הושע ב א).

שאלה נוספת על הפסוק הנ"ל היא, ששלוש המילים - "ואת בתינו הציל " הרי מיותרות הנה. כי אם הקב"ה פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים, הרי זה ברור שאת בתינו הציל!

יתרה מזאת, שם החג "פסח" כדי להזכיר לדורות על שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל, לכן אין זה ברור מה מוסיפות שלש המילים הללו: "ואת בתינו הציל".

גם בימינו אנו, אנו מסיימים פסוק (המתחיל בלשון נסתר: אשר פסח על בתי בני ישראל...) בגוף ראשון: ואת בתינו הציל.

ללמדך, שכל החג הזה, כל סיפור יציאת מצרים, כל אכילת המצות וקרבן פסח, גרמו לכך, שאת בתינו הציל! את הבית היהודי!

כי כאשר מתאספים שנה בשנה, כל בני המשפחה. גם אם אין הכל מדקדקים בכל המצוות .

כאשר עורכים את ליל הסדר מידי שנה בשנה יהודים בכל קצוי תבל. וכאשר גם הרשע יכול להצטרף ואפילו לשאול שאלות, זו הערובה שאת בתינו הציל.

כי מכל האומות שחיו אז בעת יציאת מצרים לא נשאר מהם עד אחד. ואילו עם ישראל, המקפיד על שמירת המסורת לדורותיה, היא אשר מסייעת לכל אחד ואחד מאתנו, שהשושלת והמורשה לא תנתקנה.

 

 

 

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים