דברי תורה > חומש שמות > וארא

תל חי לתורה - פרשת וארא

ציון בדש

 בפרשה זו שולח הקב"ה את משה ואת אהרן לשכנע, את בני ישראל תחילה ואחר כך את פרעה, להוציא את בני ישראל ממצרים.

והנה ארבע לשונות גאולה, בהן מבטיח הקב"ה את גאולתנו ממצרים:

"והוצאתי אתכם..." "והצלתי אתכם..." "ולקחתי אתכם לי לעם..." "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו ו-ח).

זו למעשה לשון חמישית - "והבאתי אתכם אל הארץ". לשון שטרם זכינו למלוא התגשמותה. וכנגדה, אנו מעמידים את כוס אליהו הנביא, מלבד ארבע הכוסות שאנו שותים, כנגד ארבע לשונות של הגאולה. כוס חמישית נמזגת, איפוא, לכבוד אליהו - מבשר הגאולה, כמו שאומר הנביא מלאכי (פרק ג כג): "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא..."

מעניין שהביטוי המופיע לעיל בגאולה החמישית, הוא ביטוי נדיר במקרא: "הארץ אשר נשאתי את ידי (נשבעתי אומר הקב"ה) לתת אתה לכם מורשה - אני ה'".

הביטוי "מורשה", מופיע בכל התנ"ך כולו שלוש פעמים בלבד. פעמיים בתורה, ופעם אחת ביחזקאל. וראה איזה פלא! בכל פעם שמופיע הביטוי הזה מורשה, הוא מתייחס למושג אחר לחלוטין.

הנה בפרשה שלנו - המורשה היא ארץ ישראל! הקב"ה מצהיר כי נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב, להביא את ישראל אל הארץ ולתת אותה לכם מורשה - ארץ ישראל.

בספר דברים (פרק לג ד) בפרשת וזאת הברכה, אנו מוצאים בצוואתו של משה רבנו את הביטוי: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב." כאן הביטוי מורשה אינו מתייחס לארץ, כי אם לתורה!

ויש כאמור גם פעם שלישית (יחזקאל לו ג): "לכן הנבא ואמרת, כה אמר ה' אלקים, יען וביען שמות ושאף אתכם מסביב להיותכם מורשה לשארית הגוים..."

מי זו המורשה בפי יחזקאל על פי ה'? אתם! עם ישראל!

פלא פלאים! ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. בשלשתם, ורק לגבי שלשתם מופיע ביטוי זהה: מורשה.

בא התלמוד (במסכת פסחים מט  ב) ואומר:

"תורה צוה לנו משה מורשה" אל תקרי "מורשה" אלא מאורסה".

כי יש הבדל גדול בין מורשה לבין ארוסין.

ירושה היא דבר שבא לאדם מאליו. אחרי מאה ועשרים שנה של אבא ואמא, או כל קרוב אחר והוא יורש אותם. הוא לא צריך לנקוף אצבע, כי הירושה כאילו נופלת עליו מאת ה' מהשמים. ואילו ארוסין (וארשתיך לי), כאן מתחייב לעשות מעשה של קנין, פעולה יזומה ברצון, בדעת, בנחישות, בהחלטה ובהשקעה. אין זה דבר שנופל מאליו, אלא חייבים להשקיע מאמץ בדבר ("הרי את מקודשת לי"), או ("הרי את מאורסת לי"). אולי לזה כיוונו חז"ל כשאמרו: אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי התורה אינה נופלת בירושה. כבר נאמר בפרקי אבות (פרק ב משנה יז): "רבי יוסי אומר... והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך...". כי אם לא תלמד ולא תשקיע, אינך מגיע לשום מקום.

כי "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". אבל "יגעתי ומצאתי תאמין"! (מגילה ו).

כמו שהתורה מחייבת עמל, שקידה והתמדה כדי לרכוש אותה, כך גם שתי המורשות האחרות.

גם ארץ ישראל אינה נתנת לנו בחינם ולא על מגש של כסף.

עמים אחרים - כן! יש עמים שקבלו את עצמאותם ולא ידעו מה לעשות בה וכיצד להתייחס אליה, מעבר לכך שלא השקיעו עמל רב בהשגתה. ואילו אנחנו עדיין נאבקים. כאלפיים שנה בחלום ועוד כמאה שנה של מלחמות בלתי פוסקות על זכויותינו למורשה הזאת, המאורשה שלנו - ארץ ישראל, ועל רבונותינו. גם עם ישראל כולו, כפי שראינו ביחזקאל, נקרא בשם מורשה - מאורסה.

כפי שבארוסין צריך להשקיע כך גם בבִנְיָנו של עם ישראל. כמו בבניין ארץ ישראל וכמו בתורת ישראל. אין כל דבר מובן מאליו ואינו בא בחינם.

כי צריך להשקיע רבות: מאמצים, מחשבה, סבלנות רבה, אהבה אין קץ - אהבת התורה, אהבת העם, אהבת הארץ, שבלעדיהם אין השלושה האלה בגדר מאורסה לנו, כדי לקבל אותם בשלימות.

דבר מעניין נוסף.

על ירושה שאדם מקבל, איש אינו מפקח עליו מה הוא עושה איתה ואם הוא שומר עליה כראוי. לא כן על מאורסה שלי - כלתי, ארוסתי. יש לה אב השומר עליה ודואג איך החתן מתייחס לבתו - הכלה. כך גם התורה, עם ישראל וארץ ישראל. "אל תקרי מורשה אלא מאורסה." האב שבשמים מפקח עלינו לראות כיצד אנו מתייחסים אל מתנותיו. איך אנו מקפידים על התורה ועל המצוות. איך אנו שומרים על ארץ ישראל - זו שלנו. ואיך אנו מתייחסים איש לרעהו בעם ישראל.

זהו, איפוא, המכוון: אל תקרי מורשה, שאיש אינו מסתכל עליה, כי אם מאורסה, כי אבינו שבשמים, מפקח, דואג ומשגיח, לראות שאנו שומרים אמונים לשלש המתנות הללו: לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל.




פרשה זו מתארת את רוב המכות, אשר הנחית הקב"ה על פרעה ועל מצרים - במסגרת המשא ומתן הקשה והמייגע, שמנהלים משה ואהרן עם פרעה מלך מצרים - במגמה להוציא את בני ישראל ממצרים.

נשאלת השאלה: מה בדיוק היתה המטרה המוצהרת, שבגללה הגיעו משה ואהרן אל פרעה, כדי שישחרר את בני ישראל? לאיזו מטרה? האם אמרו לו, שבאנו לבקש להוציא את העם מעבדות לחרות? האם אמרו, שעם זה מקורו בארץ כנען והוא רוצה לשוב לארץ מולדתו? האם הודיעו לו שהעם רוצה לכבוש את ארץ מולדתו, אשר הובטחה לו ע"י הבורא ולהתנחל בה?

לא ולא!

בשעה שהופיעו לפניו נאמר: "ואחר באו משה ואהרן, ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה' אלקי ישראל, שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (שמות ה א).

ואכן, גם בסנה, כאשר הקב"ה נגלה למשה והדריך אותו בשליחות, נאמר כך:

"...ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים, ואמרתם אליו, ה', אלקי העבריים, נקרא עלינו, ועתה, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלקינו" (שם ג יח).

למה? מדוע אין לומר לו את האמת? אנו רוצים לחזור הביתה! אנו מבקשים להיות ככל העמים! אנחנו רוצים חרות ועצמאות מדינית ואיננו מעוניינים להיות עבדים!

אולי היינו חושבים, כי לזאת פרעה לא היה מסכים - לשחרר את העם. ולכן היה צורך ללכת אתו בדרך ערמומית, שהכוונה היא כאילו רק לשלושה ימים, לזבוח לה' במדבר, כתירוץ, כעילה, כאמתלא בלבד. אילו זה היה כן משכנע את פרעה, לתת להם ללכת לשלושה ימים לחוג לה' במדבר - ניחא. ברם, הרי סרב גם לכך! אם ממילא הוא סרבן וצריך להנחית עליו מכה אחרי מכה, מדוע אין מבקשים דברים מפורשים? אנחנו רוצים חופש! אנחנו רוצים לצאת מעבדות לחרות! אנו מבקשים עצמאות!

אפשר היה לחשוב כאילו לשלושה ימים הוא היה מסכים ואילו לכל היתר הוא מתנגד. הוא, לשום דבר אינו מסכים! עובדה, כאשר בקש ממנו משה: "ויחגו לי במדבר" - לשלושה ימים בלבד - "ויאמר פרעה, מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!" (שם ה ב).

והנה כאשר משה ואהרון מדגישים: "ויאמרו, אלקי העברים נקרא עלינו. נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו, פן יפגענו בדבר או בחרב" - אם לא נשמע בקולו. "ויאמר אלהם מלך מצרים, למה, משה ואהרן, תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלתיכם..." (שם ג ד).

אם בין כך ובין כך הוא סרבן כזה, עקשן כזה, קשה-עורף כזה, למה לא להגיד את האמת?

כל הזמן, משה ואהרן מדברים על שלושה ימים, והוא עונה, שבשום אופן לא יתן להם ללכת.

ברם, יתכן, שצריך להסתכל על המשא ומתן הזה באספקלריה אחרת לגמרי.

יתכן שדוקא הנושא הדתי של עבודת ה' במדבר הוא אשר עמד לפרעה לנגד עיניו, ולו הוא מתנגד. ובכל זאת דוקא בכיוון הזה ממקדים משה ואהרן את כל המאמצים שלהם.

יתכן מאד, שלנוכח המכות הקשות שקבל, אילו היו אומרים לו אנו מבקשים להשתחרר מבחינה מדינית, מבחינה סוציאלית, יכול להיות שהיה מסכים. יתכן מאוד שיגיע למסקנה, שאין לו יותר כוח לשאת את הדם והכנים וכל יתר הנגעים הרעים, כל שבע המכות שבפרשתנו ועוד שלוש מכות בפרשת "בא".

אולי היה נענה לבקשת יועציו אשר אמרו לו: "שלח את האנשים... הטרם תדע כי אבדה מצרים?! "עד מתי יהיה זה לנו למוקש?" (שם י ז).

אלא שפרעה ניהל כאן מלחמה דתית רוחנית ורעיונית. הוא היה סמל של עבודה זרה. את עצמו הוא הפך לאלוהים "לי יאורי ואני עשיתיני"! (כך הוא אומר בהפטרת השבוע)

אני עשיתי את הכל - אומר פרעה. אני בראתי את הכל, אני המכלכל את החיים, בקיצור: אני אלוה. והנה באים משה ואהרן ואומרים לו: יש אלקות! יש אלקי ישראל! הוא אשר שלח אותנו ואותו אנו צריכים לשרת. לא כאן במצרים, כפי שאתה אומר: "לכו, זבחו לאלקיכם בארץ" (שמות ח כא). זו ארץ מלאה גלולים ועבודה זרה, ארץ טמאה, עלינו לצאת אל המדבר.

כל הזמן הוא מתנכל להם רק בנושא העבודה - עבודת הבורא.

הוא ממשיך ואומר להם: "רק צאנכם ובקרכם יצג" (שם י כד). והם עונים לו: איך נוכל לזבוח לה' אלוקינו אם נשאיר כאן את הצאן והבקר? ומשה ממשיך להתנצח אתו ואומר לו: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת, ועשינו לה' אלקינו" (שם כו).

כל הזמן סביב הנקודה הזאת - הנושא הדתי.

פרעה ממשיך ואומר: טוב, "לכו נא הגברים..."! ומשה משיב: "בנערינו ובזקנינו נלך... כי חג ה' לנו"! (שם י  יא ט).

משה רבנו מדגיש כל הזמן את הענין של עבודת ה', כפי שבא לידי ביטוי בחלק מהמכות - באמרו לפרעה: "בזאת תדע כי אני ה'", "למען תדע כי אין כה' אלקינו", או "כי אני ה' בקרב הארץ" (שם ז יז - ח ו - ח יח).

גם הבקשה המוצהרת הנאמרת אל פרעה - היא (שם ז טז): "...שלח את עמי ויעבדני..."! לא רק למטרה של השתחררות פיזית או מדינית, כי אם גם ובעיקר לעבוד את ה' - "ויעבדני"!

אולם הוא אנטי דתי מוצהר, כנמרוד בשעתו אשר מרד בקונו. פרעה מייצג עכשיו את כל הגילולים וכל עבודה זרה שהיתה "אקטואלית", ואינו יכול לסבול שעם ישראל אינו מוכן להטמע בטומאת מצרים, להסחף אחריה, לקבל את פרעה כאלוהים, כי יש לו אלוק משלו. לכך הוא מתנגד!

אפשר היה מסכים לשחרר אותנו מבחינה מדינית או סוציאלית. אבל לעבוד את ה', לצאת לשחרור רוחני, לנקודה הזו הוא מתנגד. ולכן משה ואהרן מתמקדים דוקא בנושא הזה. כי כל יציאת מצרים היא, כדי לצאת מטומאתה, גילוליה ותועבותיה. לצאת אל מקום נקי מהזוהמה הזאת, כפי שאמר ה' למשה בחורב: "...בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שם ג יב).

לנו אין נתק בין שלח את עמי לבין ויעבדני. כי אצלנו האמצעי הוא "שלח את עמי" והמטרה היא "ויעבדני".

הוא מה שאנו אומרים בתפילת מודים דרבנן, פעמיים בכל יום, בוקר וערב: "ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם".

רבונו של עולם! אנו מבקשים שתאסוף את כל גלויותינו, לצאת מכל ארצות נכר ולהתמקם בביתנו שלנו. כי יש לנו מטרה, תפקיד ותכלית: לעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם.

דוקא לזה, פרעה וכל הפרעונים שבכל הדורות, התנגדו ומתנגדים לעובדת קיומו הרוחני של העם היהודי - כעם יהודי עם תורה משלו. ודוקא לזאת אנו שואפים ואיננו מוכנים לוותר ללא שום פשרה.

 

 

 


"וידבר אלקים אל משה, ויאמר אליו אני ה'" (שמות ו ב).

כדי להבין את לשון הדיבור - הקשה, אשר נקט בו הקב"ה כלפי משה, ואת השימוש במלה "אלקים", שהיא מדת הדין, עלינו להציץ בפסוקים האחרונים בפרשה הקודמת - פרשת שמות.

כאשר משלחת משה ואהרן, נכשלת במשא ומתן הראשון שלה, וכתוצאה מכך הורע מצבם של בני ישראל עוד יותר, מתארת לנו - התורה את המצב במלים אלה:

"ויפגעו (שוטרי בני ישראל) את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. ויאמרו אלהם, ירא ה' עליכם וישפט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו" (שם ה כ כא).

ותגובת משה:

"... ה': למה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!" (שם כב כג).

אכן, נאמרו כאן דברים קשים גם כלפי עם ישראל וגם כלפי הקב"ה.

בהמשך, ממשיך הקב"ה ואומר אל משה:

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם" (שם ו ג).

לאמר, שלא נהגתי עם אבותיכם במדת החסד - ה', ולמרות שבחנתי אותם בנסיונות אחדים, הם לא הרהרו אחרי.

ואנו שומעים, קוראים, רואים ומשתוממים.

הייתכן, שכבר בפעם הראשונה, שהמנהיג הדגול נשלח על כרחו, שלא בהסכמתו המוחלטת, למשימה כה קשה ומסובכת, אינו רשאי לומר (אפילו בעידנא דריתחא) מלים לא כל כך חיוביות כלפי עם ישראל, והתרסה כלשהי כלפי הקב"ה?!

לא ולא!

כי היה כבר נסיון אחד לפני כן, בעת המשא ומתן עם משה, שיסכים לקבל את השליחות. גם אז דבר סרה על ישראל ברגע שאמר:

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שם ד א).

וכאן, נתן לו הקב"ה שיעור מאלף, מה יכול לגרום חטא לשון הרע, ובמיוחד על עם ישראל.

"ויאמר אליו ה', מזה בידך? ויאמר, מטה! ויאמר! השליכהו ארצה. וישלכהו ארצה. ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שם ב ג).

עצם המלה מטה, מזכירה לנו לשון הטיה - "לא תטה משפט". כלומר כאשר אדם מוציא מפיו דבר לשון הרע, כאילו הוא מטה את האמת. כי כל פעם שהמלה עוברת מפה לאוזן, מוסיפה להתפתל ולהטות הדין, עוד בטרם נבדקו העובדות לאמיתן.

ולכן, אותו מטה, כאשר הוא עדיין ביד, הוא פסיבי, אינו יכול לגרום נזקים. ברם, ברגע שהוא מושלך, הוא עלול לפגוע, וכתוצאה מכך לגרום לנזקים בלתי הפיכים.

כך גם ממחיש לו הקב"ה למשה. אותו המטה נהפך לנחש, וייצור זה מזדנב ומתפתל עד שפוגע בקרבנו. ואז, הוא לא רק מכיש אלא גם הורג.

כך גם לשון הרע. כי אם ברציחת אדם ע"י כל כלי מלחמה, הוא נהרג במכה נצחת אחת, הרי בלשון הרע, הוא מומת כל פעם מחדש.

ולכן דוד מלך ישראל מתבטא בספר תהילים (קמ): "שננו לשונם כמו נחש, חמת עכשוב, תחת שפתימו סלה".

ובמזמור אחר הוא מציין (תהילים עג): "מזמור לאסף. אך טוב לישראל אלקים לברי לבב".

כלומר, ה' מתנהג עם עמו בדרך כלל בטוב - בחסד, "אך טוב לישראל". אבל לא כך עם מנהיגי העם. כי, "אלקים לברי לבב".במלים אחרות, ה' מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (ב"ק מ). הוא תקיף עם מנהיגי העם, משום שמהם העם למד, והם הדוגמא החיה ביותר שממנה שואב העם.


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים